"האמונה בשלום התנפצה לנו בפנים"

הדרך של קים, המתגוררת בניר עם, להתמודד עם חרדות, היא לפתוח את מצלמת הטלפון ולצלם סרטונים. זה מה שע שתה ב 7 באוקטובר, כששמעה את התרעת הצבע האדום. "הצצתי מהחלון, ומה שראיתי בחוץ היה התגלמות הסיוטים שלי", היא אומרת. "אני

גרה לבד, ותמיד חששתי שמתחת לקיבוץ יש מנהרות ושיום אחד ייצאו משם מחבלים. עזה כל כך קרובה, שמהמדשאות אפשר לראות את התושבים שם חורשים את השדות".

באותו סוף השבוע הגיעה אמה של קים לב קרה. "פינינו את עצמנו למחרת ב 3:00 לפנות בוקר. אמרו לנו לא לנסוע בדרך הרגילה, אז נאלצתי לפנות לכביש המערבי, שאמור להיות סגור בעת אזעקות בגלל הקרבה שלו לגדר. בנס שתינו בחיים. הכל היה חשוך, אפילו כלב לא היה בכביש".

גם במלון נמצאת קים לבדה, בין עשרות משפחות מהקיבוץ ומשדרות. "אין לי עצ מאות ופרטיות, ובכל מקום שבו שומעים שאני מפונה מייד מפנקים אותי. מצד אחד זה מחמם את הלב, אבל קשה לי עם התחושה שאני קור בן. כמי שלמדה עבודה סוציאלית, אני יודעת שלאורך זמן תחושת הקורבנות הזו תהיה נוחה לחלק מהמפונים". את כועסת? "כועסת על המדינה, על הצבא, על כולם. בקיבוצים האלה גרים אנשים שרבים מהם מא מינים בשלום, ועכשיו זה התנפץ להם ככה. אני אמביוולנטית. חשוב לי שחמאס יימחק, אבל אני רוצה לשמור על הערכים שלי ולא רוצה שימחקו את כל אזרחי עזה.

"אני מרגישה בלי תקווה או אופק, ואלה דברים שחשובים לטיפול בנפש. אין ספק שצריך להסתכל קדימה, אבל קשה לי. המ לון מספק לי את הקהילתיות, ובאתי למרכז כדי להתרפא ולראות פרצופים מוכרים. לגבי החזרה לניר עם? אני מאוד רוצה, אבל לא בכל קונסטלציה. אני רוצה לומר שאחזור אם לא תהיה עזה, אבל זה לא יקרה. מה בדיוק יעשו איתה?".