הנאיביות שהכרחית לניצחון על הרוע

"אילו שבתי להיות ילד", כתב יאנוש קורצ'אק באחד ממאמריו, "הייתי רוצה לזכור, לראות, לדעת כל מה שאני יודע ומבין עתה, ושאיש לא ינחש כי כבר הייתי גדול. ואני כאילו כלום, מעמיד פנים, כאילו אני נער ככל הנערים".

בחודשיים האחרונים זו לא פריבילגיה גדולה לראות, לדעת ולהבין כאדם בוגר. אי אפשר שלא להתקנא בתקופה הזו, ולו לרגע, בתמימות ובבועתיות של הילדים, בבוסר הנפלא של נפש רכה המאפשרת להפנות גב ולהיישיר חיוך גם כשבחוץ מתחוללת רצחנות. 

חזרתם של עשרות הילדים והנערים משבי חמאס לישראל היא מימוש החלום של קורצ'אק, רק בהיפוך מוחלט ואכזרי: הילדים ששבו אלינו כבר יודעים ומבינים ורואים, ולא צריכים לגדול עוד כדי להבין את הרוע שאורב להם. אפשר לפטור ולקבוע כי 50 הימים שבהם הוחזקו בחשכת עזה גרמו להם לאבד את ילדותם ונערותם, אלא שזה יהיה מוטעה ופשטני. למעשה, הם כעת יוצאים למאבק: להשיב לעצמם את הזכות הילדית להעמיד פנים.

תמצית מעדויותיהם של איתן יהלומי, אמילי הנד וילדים אחרים, שהתפרסמו השבוע, מלמדת כמה חווייתו של הילד היא גולמית וישירה, ומתוך כך רבת עוצמה. אין מקום לפרשנות כשנאמר שילד בן 12 הוכה על ידי עוברי אורח ברחוב, או שהושאר לבדו בחדר נעול במשך שבועיים וחצי. אין צורך בתיווך כשילדה מספרת שאסור היה לדבר בקול רם, ושתחושת הזמן התעוותה לכדי פלצות. כשמדובר בחוויה של ילדים, אין שני צדדים למטבע, ואין יכולת לערער על המניע. האמת פשוט שם, כפי שהיא. 

העדויות הללו, שבוודאי יתרבו וייחשפו ככל שיחלפו הימים, מעלות למחשבה ובהכרח עומדות להשוואה מול עדויות אחרות של ילדים, "ילדי המלחמה" - אותם ילדים ששרדו את השואה והעניקו עם צאתם מהמחנות עדות מיידית לאנשי הוועדה ההיסטורית היהודית המרכזית בפולין. המטרה אז היתה ללכוד את הזיכרון החי מהזוועה, עוד לפני התערפלותו המאוחרת, ועדויות הילדים שורדי השואה סיפקו נדבך מהימן מאוד מהצד הפסיכולוגי. באחת מהן לילה מיטלר, בת 12, מטרנוב אומרת: "לא האמנתי שאי־פעם אהיה שוב חופשייה, אבל לא יכולתי גם לדמיין לעצמי איך ייראה המוות שלי".

38 ילדים שבו השבוע לגבולות ישראל, לביתם, למשפחתם. השבוע החולף עמד בסימן שיקומו של האתוס הייחודי שלנו, שרואה בחיי כל אזרח ישראלי נכס מוסרי ורוחני, לא פחות. זה היה שבוע בלתי נסבל, מכעיס ומותח, מאכזב ומתיש. אבל זה היה שבוע חשוב מאין כמותו, כי הוא חילץ את הסיסמאות על "שיקום האמון" ועל "החוזה מול המדינה" מתחום הקלישאות. הוא קיבל ממשות והפך למעשים. זה היה שבוע של הצלת חיים. ככה, באופן הכי לא מטאפורי שיש.

בעולם של אינספור גוונים של אפור יש שחור ויש לבן, ועיני הילדים מזהות אותם בטבעיות שאבדה לנו

ערב אחרי ערב, כמו ריטואל מסויט, ראינו על המסך את הילדים יוצאים מכלי הרכב ועוברים לאנשי הצלב האדום, וראינו אותם צועדים במעבר הגבול, וראינו את המבט העייף ואת השיער הסתור, ואת הגוף הצנום מתחת לבגד הגס. וראינו את החיוך המאולץ, ובעיקר את העיניים הכהות, וראינו לנפשם וידענו שאינה חלולה. קיווינו שאינה חלולה. 

החיים הצעירים שניצלו מלמדים את האומה הזו שיעור בצניעות ובאמות מידה: החברה הישראלית זקוקה למבט של ילדיה כדי לבחון את עצמה. היא זקוקה לנאיביות שפגשה את הרוע הצרוף כדי לפשט את הדברים. כי בעולם של אינספור גוונים של אפור יש שחור ויש לבן, ועיניהם של ילדים מזהות אותם בטבעיות שאבדה לנו. העדויות שלהם, החוויה שלהם, הן אלו שמבהירות לנו גם בתום השבוע השמיני: זו מלחמה חסרת פשרות.

(ציטוט מתוך ״ילדי המלחמה״, עורך: חנן אלשטיין, ספרי עליית הגג, 2014)