אם היינו מזדעזעים בזמן

איש אחד הגיע לעיירה וצעק במגפון: "רוצים לראות אותי הולך על חבל מבניין לבניין?" כולם אמרו, "יאללה". פסע האיש על גבי החבל מבניין לבניין, וכולם הריעו לו. קפץ למטה, לקח את המגפון וצעק: "עכשיו רוצים לראות אותי הולך על חבל לאורך כל הרחוב?" אנשי העיירה אמרו: "יאללה מגניב, בוא נראה!" פסע האיש על אותו חבל דק לאורך כל הרחוב, ואנשי העיירה - הריעו לו. קפץ האיש, קד קידה עמוקה, נטל את המגפון ושאל: "כעת תושבים יקרים, רוצים לראות אותי פוסע על חבל דק לאורך כל הרחוב, כאשר אני מחזיק תינוק על הידיים?"

"וואו!" צעקו תושבי העיירה, "בוא נראה אותך". "אחלה", ענה האיש, "אז מי מתנדב לתת את התינוק?" דממה בקרב אנשי העיירה. אף אחד לא התנדב. כשזה הילד שלך - פתאום הכל נראה אחרת.

זה המשל שהשמיע לי שי בן יעיש, מנכ"ל כנס שדרות לחברה, תושב שדרות ומי שמתמודד לראשות העירייה, כאשר ניחמתי אותו השבוע על רצח אחותו, בעלה ובנם הצעיר, בקיבוץ כיסופים.

זעזוע מידתי

תהינו מה התחדש עכשיו, בעצם. הרי האכזריות הפלשתינית היא תופעה ותיקה שלא מפסיקה לדפוק הופעות. למשל, ב־2001 כאשר צלף פלשתיני בחברון ראה דרך כוונת הרובה שלו את הראש של התינוקת שלהבת פס, וירה כדור שפילח על הדרך גם את הירך של אבא שלה; קיבלנו תזכורת חדה גם ב־2011, כשמהכפר עווארתא יצאו נערים פלשתינים, חדרו לבית של משפחת פוגל באיתמר, ורצחו אותם אחד־אחד, מסמנים לאלעד וליואב הקטנים לשתוק כאשר דוקרים אותם, עת קראו במיטותיהם סיפור לפני השינה.

לאחר שירו גם בהורים ורגע לפני שיצאו מהבית, שמעו הרוצחים בכי. הם חזרו אחורה ותקעו סכין בתינוקת הדס בת החודשיים. הרוצחים היו בני 18, ובסריקות המאוחרות מדי שצה"ל ערך בבית המשפחה בכפר, נתקלו בסיורים של ארגוני שמאל שביקשו להגן על ה"בלתי מעורבים". בדיעבד, התברר שמידע מודיעיני מוקדם הגיע אל מערכת הביטחון, אבל היתה טעות בהבנת המצב. כן, כך נכתב בעיתונים של מארס 2011. הזעזוע מגופה באורך 60 ס"מ היה אז פחות קולקטיבי.

לפני שמונה חודשים נרצחו בחווארה הלל ויגל יניב. חייל ומלש"ב, אחים. חווארה, עווארתא - שכנות. חינוך לרצח מגיל צעיר, על פי תוכנית הלימודים של הרשות הפלשתינית שאף אחד לא מחביא. רבות דובר בספרי הלימוד הללו, זה כבר כמעט משעמם. אמא של יגל והלל אמרה באינסטינקט האימהי שלה, שצריך לשמור על אחדות ולעשות הכל למען חיילי צה"ל.

גם זה, בציבוריות הישראלית, היה בשעתו כמעט משעמם. סמוטריץ' צייץ שצריך למחוק את הכפר שמתמיד להשליך אבנים ולהנפיק פיגועי ירי על עוברים ושבים, ודווקא זה יצר עניין. "מה פתאום למחוק את חווארה?" סוף־סוף אקשן.

חבר מפלגת העבודה פתח מגבית למען תושבי הכפר הפלשתיני, שבתוך יממה גייסה יותר כסף מזו שנפתחה לזכרם של האחים שנרצחו. עם ההכרה בא התיאבון, הנה - חצי שנה ועשרות סיכולים של הצבא אחר כך, נרצחו בחווארה אב ובנו שנכנסו למלא דלק אצל חברים ותיקים מהכפר. חברים בלתי מעורבים, כמובן.

בניחום האבלים השבוע חשבנו על כך שלא באמת היינו צריכים את הזוועות בדרום כדי לדעת עם מי יש לנו עסק, הרי ראינו את זה כבר ביהודה ובשומרון.

מישהו באמת חשב שיש הבדל בין השמיניסטים של חווארה לשישיסטים של עזה? אם אלה מסוגלים לדקור תינוקת בשומרון ולקבל הגנה מתוקף היותם כבושים, אלה מסוגלים לזוועות בעוטף עזה מתוקף היותם פליטים. אבל אילנה דיין אמרה שאף אחד לא העלה על דעתו, והיא כנראה צדקה.

אולי בפיד שלה הזדעזעו מהאמירה של סמוטריץ' למחוק את חווארה אחרי הרצח של יניב, ולא מזדעזעים מהאמירה של גדי ירקוני למחוק את עזה אחרי שואת הקיבוצים. עובדה שרק אחרי שחטפו קשישה מקיבוץ ב"חבל שלום" - העזו בצה"ל להחריב פיצרייה בחווארה שלגלגה על הקיבוצניקית שחטופה בעזה, בניגוד לחוות דעתה של היועמ"שית.

רקמה אנושית

מה המסקנה? כשתינוקת יהודייה נרצחת, כל בית יהודי צריך לכאוב. אם היינו מבינים לפני 12 שנה שהדס פוגל היא התינוקת של כולנו, ללא הבדל דת, פוליטיקה או כיבוש, היינו מוחקים את חווארה מזמן, ולא משתוקקים עכשיו למחוק את עזה.

אנחנו מלגלגים על ה־BBC שלא מבינים. אבל עד לפני שלושה שבועות, גם אנחנו היינו כאלה. כולנו רקמה אנושית אחת, עם תאים מתים וחיים. יושבים שבעה באוקטובר. ומי שלא מרגיש, צריך להבין בכוח השכל וההיסטוריה ששרפו גם את הבית שלו.

באירופה היינו מוכרחים לברוח. אבל בארץ ישראל הבריחה מסוכנת, וגם הוויתורים.

אנחנו אוהבים לשכוח, אז מי בכלל זוכר שהיישובים והקיבוצים סופה, חולית, פריגן, אבשלום, דקל - הוקמו במקור בחבל סיני. למען שלום עם מצרים - זו שלא רוצה לקלוט את העזתים - עקרנו אותם, והקמנו אותם מחדש במקום הנושא את השם הסמלי "חבל שלום".

למען שלום עם הפלשתינים נעקרו יישובי חבל קטיף שפליטיהם יושבו מחדש בבני נצרים, בשלומית, ביתד, ביבול ובנווה, ופונו השבוע, זמנית, כי הפכו שוב לחסרי בית. ככל שנברח, כך ניאלץ לזכור. "הנשכחות שאי אפשר לשכוח", כתבה לאה גולדברג, "האבידות שאין מהן מפלט".