חבלי ההיסטוריה אינם כובלים אותנו: חמאס מתמודד עם "יהודי חדש"

רב הדיו שכבר נשפך על קווי הדמיון המחרידים שבין טבח שמחת תורה לבין מלחמת יום הכיפורים. הם קרו בהפרש של 50 שנה בדיוק; בשניהם התרחשו כישלונות קטסטרופליים של מודיעין והיערכות; בשניהם נוצל חג יהודי על ידי האויב, ובשניהם הנפגעים הם בהיקף בלתי נתפס. שני האירועים ייזכרו כמחדלים הנוראיים של התקופה הנוכחית בתולדות היהדות.

אך מפלצות חמאס עוררו זיכרונות רחוקים עוד יותר: של השואה, של פוגרומים, של אלימות ברברית נוסח ימי הביניים.

משפחות שלמות נטבחו במיטותיהן בעוטף. חלק מהאנשים הצליחו להסתתר בממ"דים, עד שנאלצו לצאת לידי רוצחיהם שהציתו אש כדי למלא את החדרים בעשן; אחרים נשארו ונשרפו למוות. ילדים נכבלו ועונו עד כלות. נשים חוללו בפומבי לפני שהוצאו להורג, או שנסחבו לעזה כשלל מלחמה.

כשלמדתי את כל זה הרגשתי שוב בת 16, צמודה לרדיו ומאזינה בבעתה אך באדיקות למשפט אייכמן.

לעדויות שנמסרו שם על ידי ניצולי השואה היתה חשיבות מיוחדת עבורי, ועבור רבים מבני דורי. הוריי אמנם עלו ארצה מפולין לפני שהגיע אליה הצורר הנאצי, אך לא כך סביי וסבותיי ומרבית בני המשפחה האחרים. בתור ילדה נמנע ממני מידע על גורלם של אלו, כיוון שמאבקה של ישראל לתקומה לא הותיר מקום להתבוננות לאחור. לכן, משפט אייכמן היה עבורי שיעור ראשון על השואה.

והנה בחלוף יותר משישה עשורים שוב נפתחו שערי הגיהינום, ושוב חשתי שאני טובעת בזוועות שלא ניתן להכיל. אנחנו עם הנצח. מדובר לא רק בברית עתיקת יומין עם בורא עולם, אלא גם בהתמודדות אינסופית עם אלו ששואפים לכלותנו, ומאמצים שיטות שלא ברא השטן כדי לנסות להשמיד אותנו.

אולי חמאס היה ער לכך כאשר רקם את התקיפה. אולי - למרות היותו באופן רשמי ארגון מכחיש שואה - הוא למד את דרכי הנאצים ושחזר אותן, וגם תיעד כדי שיידעו כולם. אולי האמין חמאס כמו הנאצים, שאת היהודים שלא רצח הוא יצליח להניס.

לרוע מזלו, חמאס הוא אויב חדש המתמודד עם יהודי חדש - יהודי מתוצרת הארץ, ישראל, מולדתנו התנ"כית שנולדה מחדש ולעולם לא תינטש שוב. ובמקום שהישראלים יעוטו נוכח המצב על טיסות יוצאות, היה צורך לארגן מטוסים נוספים כדי להביא ארצה את כל אנשי המילואים שביקשו לחזור ולהילחם.

שלא כמו בשואה, אז אנשים נעלמו עד עפר - היום אנשינו מחפשים ומאתרים כל שריד ושריד כדי לתת זהות, שם וכבוד לכל אחד מהקורבנות.

ושלא כמו בשואה, אז היינו לבדנו בעולם אדיש - היום אנו מקבלים את פניהם של מנהיגי העולם שמסכנים את עצמם בצל מטחי הרקטות, ורוצים לנכוח כאן, כדי להביע הזדהות ושאיפה לראות את ניצחוננו. ואנחנו ננצח.

עם גלי ההתנדבות וההירתמות המרגשים מכל עבר ולכל צורך של אזרחיה היפים של המדינה, אי אפשר אחרת. וכמי שעוסקת רבות בפילנתרופיה, אני מלאת השתאות. כמה הרבה אפשר לתת גם כשיש מעט.

חבלי ההיסטוריה שלנו אינם קושרים את ידינו. מדינת ההזנק זינקה להשיב מלחמה. ואף שהנשק שלנו מודרני, אף שחיילינו התברכו בהשכלה של המאה ה־21, במחשבים ובמזגנים - הם יוצאים לדרך עם אותה ברכה שנאמרה על ידי הכהן הגדול בספר דברים: ואמר אֲלֵהֶם שְׁמַע יִשְׂרָאֵל, אַתֶּם קְרֵבִים הַיּוֹם לַמִּלְחָמָה עַל-אֹיְבֵיכֶם; אַל-יֵרַךְ לְבַבְכֶם, אַל-תִּירְאוּ וְאַל-תַּחְפְּזוּ וְאַל-תַּעַרְצוּ--מִפְּנֵיהֶם. כִּי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם--לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם-אֹיְבֵיכֶם, לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם.