יש שאלה אחת שלא נותנת לי מנוח מאז התוודעתי להיקף הזוועות שהתחוללו בעוטף עזה בשמחת תורה. היא מדירה שינה מהעיניים, היא לא מאפשרת לנוח. היא עורמת פסימיות על המחשבות הרודפות את הלילה. היא משאירה אותי, ואני חושב שגם את אחרים, עם איזשהו אין־מוצא. תחושה שאין אופק בנתיב שבו השתדלנו, שמאלנים וימנים, ניצים ויונים, לארגן את התקוות שלנו לעתיד הרחוק והרחוק יותר.
והשאלה היא, האם זה בכלל מוסרי לחשוב על שאיפה לשלום עם החברה והתרבות שפרצו את הגדרות בשבת השחורה? האם צריך לחזור על היקף הזוועה, ופרטיה? לא. אבל כן צריך להדגיש שאורגיית הסדיזם החולנית הזו התבצעה על ידי מאות אם לא אלפי "לוחמים", במשך יום שלם, וללא שום כוונה לעצור.
זה קריטי עבורנו להפנים עד כמה לא מדובר באיזה פרץ אלימות ספונטני, או באיזו תגובה בלתי נשלטת לדיכוי, או באיזו קבוצת שוליים קיצונית בנוסח הכת של צ'ארלס מנסון.
השלום הלא מוסרי
בממדים האלה, באינטנסיביות הזו, בהיקף הזה, בתיאום הארגוני הזה - אני לא רואה דרך שבה אצליח להשתכנע שלא מדובר ברובד תרבותי, המוטמע בחברה שממנה זה יצא. אנשים לא יוצאים למרחץ דמים ברברי כזה בלי לגיטימציה חברתית. ומבלי שיסודות עמוקים בחברה שלהם הסלילו אותם למנטליות שמאפשרת את הפשעים האלה.
לא כולם שם יעשו את זה, לא כולם יסכימו לזה, אבל התרבות עצמה לא מסמנת את הפשע החייתי הזה כטאבו. כדבר־מה שהוא לחלוטין מחוץ לתחום המוסר הבסיסי.
מתוך ההכרה הזו עולה השאלה, האם בכלל מותר לחשוב על שלום, או הסדרה, או אינטראקציה כלשהי עם החברה הזו? האם זו לא בגידה בהומניות עצמה, לשאוף "להסתדר" עם התרבות הזו? כל נימי הנפש צריכים להתחלחל מהמחשבה של לחיצת יד עם האופל הזה.
המצפון האנושי הבסיסי ביותר מחייב לשאול: מאיפה זה בא, והאם זה לא בגדר השחתת הנפש הקולקטיבית לבוא עם זה במגע? סידורים הכרחיים - אולי כן. אבל מערכת יחסים שמתחייבת מהקיום המשותף שלנו באזור הגיאוגרפי הזה? זה לא.
זה לא הופך את השאיפה למלחמה למוסרית, וזה גם לא הופך את השלום עצמו, כאידיאה, לרעיון פסול. זה ביטוי לתחושה שכל חתירה להתפייסות עם החברה הזו, כפי שהיא כאן, פירושה סלחנות וסובלנות כלפי הבלתי נסלח והבלתי נסבל.
היה היתה פה פעם סערה, כשח"כ תמר זנדברג צעקה לעבר חברי כנסת מהימין, שהם "חברים של נאצים", והסבירה ש"הקשרים של מפלגת השלטון עם מפלגות אנטישמיות ונאציות באירופה הם בושה למדינת ישראל".
הפרינציפ היה שיש דברים שלא נוגעים בהם אפילו במקל, גם אם זה מועיל לאיזה צורך מדיני. שהרי לשום נבחר ציבור ישראלי אין אינטרס להתיידד עם נאצים לשם הידידות; הקריאה היתה לוותר על קשרים אינטרסנטיים עם מפלגות ימין קיצוני, גם במחיר הפסד של התמיכה והסיוע שהן מציעות במרחב הדיפלומטי העוין.
עכשיו אני יכול להבין את העיקרון עצמו: עצם המגע הוא בגדר עסקה עם השטן. הוא מחלל את הנפש, הוא מטמא את המצפון, הוא מחלל את זיכרון העבר.
אז דובר על פוליטיקאים ועל דיפלומטים, בלי שום כוונת רצח בעין, שבחלקם לפחות קיבלו אחריות לעבר המפוקפק של מפלגותיהם, התנערו בפומבי משנאת יהודים והבטיחו למגר גורמים קיצוניים בקרבם. ועדיין, היו מי שהתחלחלו מכל מגע איתם.
המשוואה הלא מוסרית
הדבר המעניין הוא שהצמדת הכינוי "חברים של נאצים" שימש אז להכתמה פוליטית של מי שמואשמים ממילא בהובלתה של ישראל למשפחת המדינות הרעות.
זה בא מאותו מקום שהיה מוטרד מאוד בשנים האחרונות מ"תהליכים", מ"טרור מתנחלים". זה בא מאותו מקום שמיקם את ישראל בצד הרע של המשוואה המוסרית ביחס למה שמתרחש כאן: היא, והכיבוש, והמתנחלים, והקיצונים, והמשיחיים - ולאחרונה גם הביביסטים שאפשרו לכל אלה להרים את הראש - הם מקור הפורענות.
החיילים - קלגסים. המפקדים שלהם - פושעי מלחמה. המתנחלים - יודונאצים. מה עוד שמענו בשנה האחרונה במיוחד? "עליונות יהודית", כלומר גרסה מקומית של גזענות לבנה נוסח "מיסיסיפי בוערת". וכמובן, כמו שאמר אפילו ראש המוסד לשעבר, אפרטהייד.
ישראל סומנה כמשטר פשע. כשריד בן אלמוות של הקולוניאליזם, שהוא הפשע האנושי המאורגן החמור ביותר בהיסטוריה המאוחרת של המערב. כמעט כמו השואה. לדעת אחדים יותר ממנה. ואילו הפלשתינים - קורבנות.
המשוואה המוסרית הזו, סימטריה מדומה של רוע משני הצדדים, נפחה את חייה, יש לקוות. אני מתחיל לחשוב, מתי ובאיזה היקף היה פורץ טבח סדיסטי דומה במרכז הארץ, אלמלא המתנחלים והכיבוש והקיצונים. אלמלא הנישול, והמחסומים והסגרים בחגים. אלמלא הקלגסים. אלמלא פושעי המלחמה, שכמה מאיתנו לא ויתרו על השאיפה להסגירם לבית הדין בהאג. אלמלא "צבא הכיבוש". אלמלא התהליכים. אלמלא האפרטהייד הארור. שוו בנפשכם.
גם זו, אגב, לא הצדקה: לא לאלימות של יהודים כלפי פלשתינים, לא להתעמרות - ולמי שמתעקש על כך: גם לא לכיבוש, ככל שהוא אכן כיבוש לשם כיבוש.
אבל דבר אחד צריך להיות ברור: אין כאן שני צדדים שקולים בפשעיהם ובחטאיהם. אני מקווה שזה כבר אמור להיות ברור שאין כאן "משטר רשע" מול "משטר רשע", קיצונים מול קיצונים, או כל פעלול לשוני אחר. יש לידנו תרבות של רוע צרוף. ואם המחשבה ששאיפה לשלום איתה מעוררת בהלה - באה המחשבה הטורדנית אף יותר: האם יש לנו גם זכות לשחרר את הרסן שמטיל עליה צבאנו? לשתי השאלות אין לי תשובה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו