היהדות אינה רק דת. היא גם תרבות ותודעה ולאומיות ושפה, ובעיקר - זהות. יש יהדות ישראלית ויש ישראליות יהודית, אך התכנסות אך ורק אל הממד של קיום מצוות כקו מנחה וכאורח חיים, מרתיע ציבורים רחבים שאינם "דתיים" מלגבש לעצמם זהות יהודית. מי שמצמצם את הזהות היהודית לממד של דת בלבד, עלול להרחיק ממנה חלקים נרחבים של הציבור היהודי בישראל.
הרצל, שגדל בבית חילוני מבולבל, ולעיתים מתבולל, אמר פעם כי השיבה אל היהדות קודמת לשיבה אל מדינה יהודית. הוא התכוון להבנתי לומר שהיהדות תהיה הבסיס להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל; שהן יהיו ארוגות ושזורות זו בזו; שהלאומיות הישראלית והיהדות יכולות גם להשלים זו את זו, ולא רק להגדיר את עצמן באמצעות שונותן מהאחר; שממש כפי שהדת היהודית אינה יכולה להתקיים בלי הממד הלאומי שלה, כך גם הלאומיות הישראלית אינה יכולה ללא הבסיס והמורשת הדתית שלה, ובכלל זה תורה ומצוות.
ערב יום הכיפורים תשפ"ד ראוי להדגיש: הזהות היהודית של המדינה, ולא הזהות הדתית, כפי שגורסות מעת לעת המפלגות החרדיות, היתה - ויש לקוות שעודנה - המכנה המשותף הרחב ביותר, שעדיין קושר את מרביתנו כאן אלה לאלה. זאת, למרות כל מה שעבר עלינו כאן בשנה האחרונה; למרות השוני, והקרעים והמריבות, וההתכתשות והחרמות. הזהות היהודית במובן הרחב שלה, על גווניה המרובים, היתה ועודנה המצע להמשך הקיום המשותף והשלום הפנימי.
עשיית השלום בתוכנו מחייבת הכרה הדדית בערכו של המטען שנושאת עגלת האחר. אם צד אחד יראה בעגלתו של השני עגלה ריקה, השלום הפנימי יתרחק. אם כל צד יכיר בכך שגם העגלה של הצד השני מלאה בערכים ובטוב, השלום הפנימי יתקרב.
הצד הדתי לא חייב לקדש את השוויוניות והליברליות שבעגלה החילונית, אבל מותר לו להכיר בערך שלהם בלא מעט סיטואציות שמלוות אותנו כאן. הצד החילוני לא חייב להתחיל ולקיים תרי"ג מצוות, אבל מותר לו להכיר בשפע ערכי החיים שמציעה התורה, ובכלל זה ערך וקדושת המשפחה. לצד החילוני אין מונופול על קדמה ונאורות, ולצד הדתי אין מונופול על יהדות.
לכל אחד תפילה משלו, ובית תפילה משלו, ושפת תפילה משלו, וכשם שדעותינו ופרצופינו שונים כך גם תפילותינו שונות. השוני הזה אינו אמור למנוע מאיש מאיתנו את התפילה - בבית הכנסת או מתחת לכיפת השמיים; מהמחזור הישן והטוב, הגם שאינו תמיד מובן, או מהלב המתפרץ; בדיבור או בשירה, בציבור או ביחידות. אלה ואלה תפילות אלוקים חיים.
שמואל שניצר, שהיה מבכירי העיתונאים בישראל, כתב פעם שאם נלמד לחיות יחד ולא רק להתפלל יחד, מותר יהיה לנו לצפות לשנה טובה יותר. את התפילות השנה ראוי אפוא לכוון גם לשובה של הערבות ההדדית - מיסודותיה המובהקים של הזהות היהודית המשותפת שלנו, שכה התרופפה השנה.
הערבות הזאת מגולמת בתפילות היום, שלא פעם מנוסחות בלשון רבים. יש בתפילות הללו וידוי ובקשת סליחה ומחילה גם על חטאי האחר והרבים. הערבות הזאת נטועה כבר בימי קדם בהתייצבותו של יהודה מול יוסף שליט מצרים, ובמילים: "כי עבדך ערב את הנער", שנועדו להציל את בנימין. היא מגולמת גם בהתנהלותם של שניים וחצי השבטים (ראובן, גד וחצי שבט המנשה), שמקבלים את הסכמת משה להתנחל בעבר הירדן המזרחי, רק בתנאי שייטלו חלק בכיבוש נחלות שאר שבטי ישראל בצד המערבי של הירדן.
ממדים רבים במדינת ישראל ובחברה הישראלית עוצבו במידה רבה בתבנית היהודית העתיקה הזאת, שאינה מובנת מאליה וצריך להשתדל מאוד לשומרה. החיילים הבודדים שמגיעים מחו"ל כדי "לשאת את האלונקה" עם אחיהם ילידי הארץ מגלמים אותה.
האלפים שהשתתפו בהלווייתו של החייל מקסים מולצ'נוב, שאותו לא הכירו, מגלמים אותה, וגם השבויים הישראלים בכלא המצרי, שסירבו לפני כ־56 שנה להשתחרר עד שאסירי "הפרשה", יהודים מצרים שהופעלו ע"י המודיעין הישראלי, ישוחררו אף הם מכלאם - מגלמים אותה. היא קיימת גם ביחסים שבין פרט לפרט, טעונה שיפור רציני בכל הקשור ליחסנו ליהדות הגולה, וככל שהיא תועצם בכל הרבדים, כך נהיה חברה טובה יותר וחברה יהודית יותר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו