"האווירה בשלוותה היא לא משהו בשבת. בהתחלה השבתות עברו עלי כמו עוד יום רגיל, בהמשך אבא שלי הביא לי לבית החולים אוכל של שבת וחלות. יחד עם חברה עשיתי קידוש, התפללנו ושרנו, אבל כעסו עלינו שאנחנו עושות 'הדתה'. יש לי חברים טובים שהם ערבים וגויים ואני סבבה לגמרי עם זה שהם מתפללים. אף פעם לא אעיר על דבר כזה. זה פוגע כשלא מכבדים אותי בזמן שאני מכבדת אחרים. גם יום כיפור בשלוותה היה עוד יום של חול. אני ועוד מישהו היינו היחידים שצמנו, מתוך מחלקה גדולה של 30 איש. הרגשתי מאוד לבד. את כלואה במקום שבו הדת לא מעניינת אף אחד".
כך, בחדות נוקבת, מתארת אור סהר את תחושת הניכור והבדידות שחווים מתמודדי נפש דתיים. אם להיות מתמודד נפש בישראל זה לא תענוג גדול, להיות מתמודד נפש דתי בישראל זה כבר אתגר כפול ומורכב במיוחד. מערכת בריאות הנפש ברובה המוחלט אינה מותאמת לאורח החיים הדתי, והמאושפזים מוצאים את עצמם בבדידות חברתית ורוחנית. בהתחשב בכך שההתנפצות הנפשית יוצרת לרוב גם משבר דתי, המתמודדים צריכים גם ללקט מחדש את רסיסי האמונה, וכל זה קורה כאשר בחברה שהם באים ממנה השיח על התמודדות נפש מושתק והמסגרות החינוכיות הדתיות כמעט שאינן עוסקות בסוגיה.
הכאב הכפול של מתמודדי הנפש הדתיים // צילום: גיל מזומן
כדי להתמודד עם המצב, קואליציית הארגונים הדתיים למען בריאות הנפש מובילה בשלוש השנים האחרונות מהפכה בתחום ופועלת לקידום תמיכה רגשית, רוחנית וחברתית למתמודדי נפש ובני משפחותיהם בציבור הדתי. הפעילות כוללת הפעלת מערך של מאות מתנדבים ב־20 מרכזים רפואיים ומחלקות פסיכיאטריות מצפת ועד באר שבע, ביקורים קבועים, פעילויות ומנייני תפילה בשבתות ובחגים, קו סיוע של מוקד תמיכה טלפוני הזמין 24/7, מפגשים קהילתיים שבועיים וחיבור הקהילה הדתית לנושא במטרה להפחית סטיגמות.
לצד כל אלה מתקיימים ימי עיון וסיורים במוסדות פסיכיאטריים עבור אנשי חינוך ורבנים, במטרה לשפר את השיח המגזרי סביב בריאות הנפש, וכן פעילות מול רשויות המדינה לשיפור תנאי האשפוז ולהקמת מסגרות המותאמות לצורכי הציבור הדתי. מי שמוביל את הפעילות הם הורים למתמודדי נפש והמתמודדים עצמם. המייסדת היא ורד מזומן־אביעד, שבמשפחתה יש מתמודדי נפש, המובילה את הקואליציה ביחד עם הרב יובל שרלו.
לאחרונה זכיתי להשתתף באחד מהמפגשים הקהילתיים שארגנה הקואליציה. ידידתי, ענבל גור־אריה, מגיעה לביקורים קבועים ב"איתנים" ביחד עם קבוצת מתנדבות מעפרה והזמינה לשבת בעפרה את "צעירי הקואליציה". ענבל הנחתה מפגש הופך בטן, מטלטל ומרומם, שבו סיפרו חברי הקבוצה, בשיח גלוי לב, מה המשמעות של להיות מתמודד נפש דתי.
בעקבות השבת פנה אלי נעם פרידמן, חבר בקבוצה, בבקשה לספר את סיפורם גם כאן, מעל דפי העיתון. נפגשתי שוב עם שלושה מחברי הקבוצה, הפעם במשרדי הקואליציה במודיעין: אור סהר, בת 23 מצופים, שהיתה מאושפזת כשנה עם הפסקות וכיום גרה בהוסטל של "אנוש" בכפר סבא ועובדת במעון עם ילדים. אור מתמודדת עם דיכאון, חרדות, ניתוקים ואנורקסיה. נעם פרידמן, בן 21 מרבבה, שסבל מהפרעות אכילה ו־OCD ואובחן לאחרונה כאוטיסט בתפקוד גבוה. אחרי שעבר כמה אשפוזים, נעם עובד כיום בעמותות "אבוקת אור", גר בדירת שותפים בירושלים ומחכה להתנדב לצה"ל. תהל כהן, בת 23, גדלה בפדואל ומאובחנת עם פוסט־טראומה מורכבת. תהל מרכזת את פעילות "צעירי הקואליציה". שלושת הצעירים מנפצים סטיגמות, מבהירים שהתמודדות נפשית איננה סיבה לבושה, מישירים מבט אמיץ למצלמה ומתראיינים בשמם המלא.
מה זה בעצם צעירי הקואליציה?
אור: "בדרך כלל אני מסבירה שזו קבוצת תמיכה למתמודדי נפש דתיים, אבל עבורי זה מקום בריחה, מקום שבו אנשים מבינים ומזדהים איתי, מקום שבו מדברים על הקשיים והכאב, אבל גם סתם עושים צחוקים. לפעמים משחק חברתי מטומטם בטלפון הוא משהו שיכול לגרום לך לשכוח את כל הדברים שאת עוברת. הגעתי לכאן דרך מתמודדת נפש שעקבתי אחריה בטיקטוק והיתה השראה עבורי. היא היתה בין מקימי הקבוצה. אני פה מהמפגש הראשון, נשאבתי לתוך הדבר המדהים הזה".
נעם: "הגעתי למצב שבו אמרתי לעצמי: נעם, אתה לא יכול להמשיך לחיות ככה. אני זוכר שהייתי במשמרת בחומוסייה, הנייד צלצל ואחד העובדים הביא לי אותו ואמר בקול: 'דוקטור איתן גור, מחלקת הפרעות אכילה'. אז עוד הייתי עסוק בהסתרה. אמרתי: 'זה קרוב משפחה'"
למה צריך דווקא קבוצה דתית?
אור: "יש לי המון חברים מתמודדים שהכרתי באשפוז. רובם חילונים שלא מכירים את הדת, לא מבינים את הבדיחות של הדת וגם לא את הכוח שהדת נותנת. אני לדוגמה שומרת נגיעה ואנשים פה מבינים אותי, אבל בחוץ לא. בחוץ זה מוזר. בקבוצה אני מרגישה חלק, יודעת שאפשר לדבר יחד על השאלות והספקות שמתעוררים באמונה בעקבות המשבר הנפשי".
תהל: "יש לי הרבה חברות שברגע שסיפרתי להן שאני מתמודדת, זאת היתה שיחת הטלפון האחרונה איתן. היו גם יחידות סגולה ששמרו על קשר ותמכו, למשל מסיעות אותי לבית מאזן ומבקרות אותי. אני חייבת להן המון, אבל גם הן לא באמת מבינות מה עובר עלי. חיפשתי שיח עם מתמודדים כמוני.
"חברה טובה שלחה לי פרסום בעלון שבת על מפגשים של צעירי הקואליציה והחלטתי ללכת. הגעתי לקבוצה בחששות גדולים, כי הייתי קודם בקבוצות של 'סל שיקום' ולא מצאתי את עצמי שם. אלה היו חבר'ה ברמה קוגניטיבית ותקשורתית נמוכה. כשהגעתי לפה התלהבתי, החבר'ה ברמה גבוהה ואפשר לדבר על הכל. על 'אתמול חתכתי' ועל 'איזה כדור לקחתי'... יש אצלנו גם המון צחוקים על פסיכיאטרים דפוקים ועל מערכת בריאות הנפש המזעזעת".
נעם: "האמת היא שאני עכשיו בתקופה שבה אני קצת לוקח מרחק מהקבוצה. אני מאוד עסוק בעבודה ובהתנדבות, אז אני עושה את הבחירות שלי. גיליתי שכמו בכל מקום, גם בצעירי הקואליציה יש תככים ומריבות, ובגלל הקושי שלי עם קשרים חברתיים - עבורי זה מורכב יותר".
"חוזר נעם אחר"
נעם הוא הבכור בין שישה אחים. בתיכון נדד בין כמה מקומות ובסוף למד בישיבה התיכונית בקרני שומרון, במסגרת ללא פנימייה. "מגיל צעיר סבלתי מהתנהגויות חרדתיות, ובתחילת התיכון מעיסוק מוגזם בספורט, בנראות ובטקסים סביב האכילה", הוא אומר. "ההידרדרות היתה איטית מאוד ובתיכון ההורים שלי, שמאוד מודעים ותומכים, הפנו אותי לטיפול.
"נפגשתי עם פסיכיאטר ונעזרתי בטיפול תרופתי. הצלחתי לסיים בגרויות וגם הייתי רכז נחשון בתנועת הנוער. אחר כך המשכתי לישיבת ההסדר באיתמר. הייתי שם כחודשיים, המצב שלי הידרדר, ואז הגיע המשבר. עברתי התקף חרדה קשה ביום כיפור ונאלצתי לעזוב את הישיבה. זה קרה כנראה בגלל שאחד הרבנים המליץ לי לקחת שני כדורים לפני הצום, כדי לא לקחת אחד בצום. לראשונה קיבלתי סוג של חותמת: הפרעת אכילה. הגעתי לאשפוז בתל השומר, במחלקה להפרעות אכילה. בחור אחד יחד עם 30 בנות. היה נחמד", הוא צוחק. "שבועיים קודם הייתי בישיבת הסדר, ופתאום עכשיו אני מאושפז עם בנות".
בהמשך התברר שהחותמת לא היתה מדויקת כלל. הפרעת האכילה וה־OCD שממנו סבל בגיל הנעורים התבררו כחלקי פאזל מתוך תמונה רחבה יותר. רק בגיל 20 אובחן נעם כאוטיסט בתפקוד גבוה, ופתאום קיבל פשר לכל המצוקות החברתיות, החרמות והחרדות שחווה.
"הפרעת האכילה שלי לא הגיעה למצב של סכנת חיים, אבל הגעתי למצב שבו אמרתי לעצמי: נעם, אתה לא יכול להמשיך לחיות ככה. אתה סובל. אני זוכר שהייתי במשמרת בעבודה בחומוסייה. הנייד צלצל ואחד העובדים הביא לי אותו ואמר בקול: 'דוקטור איתן גור, תל השומר, מחלקת הפרעות אכילה, מתקשר אליך'. אז עוד הייתי עסוק בהסתרה. אמרתי: 'אה, כן, זה קרוב משפחה'. בדרך לאשפוז אמרתי: 'אבא, אמא, זו הפעם האחרונה שאני חוזר הביתה ואוכל רק קרקרים וגבינה. זהו, נמאס. אני חוזר הביתה נעם אחר".
אחרי שלושה חודשים הוא שוחרר לאשפוז יום, משם לבית מאזן עד שחזר לתפקוד מלא. היום נעם, שתמיד היה בחור פעלתן, עובד בעמותת "אבוקת אור", שמלווה צעירים הסובלים מלקות ראייה לצד מוגבלות נפשית, קוגניטיבית ותקשורתית ("ממש קיבלו חבילה משמיים"). חמישה ימים בשבוע הוא מתייצב למשמרות וזוכה לסייע לאחרים. "מדהים לראות את ההצלחה של העשייה. חניכה שפעם לא דיברה, היום שרה שירים. בחור שלא היה מסוגל ללכת, ואני האמנתי שילך, היום הולך עם סד. בחורה עיוורת שכל הזמן התחננה שיחזיקו אותה, היום הולכת לבד. העשייה הזו עושה לי טוב.
"במקביל אני גם מפיק ומנהל אירועים כמו בר־מצוות ושבתות משפחתיות, ואני בעיקר מחכה להתנדבות לשירות בצה"ל. חלמתי לשרת באחת הסיירות, התאמנתי לזה, אבל ברגע ששיתפתי את הצבא במצב הנפשי־רפואי שלי הכל נחסם. זה שבר גדול, כי בחברה שבה אני חי אתה יכול להיות אדם מגעיל, אבל אם אתה בסיירת מטכ"ל - כולם יעריצו אותך.
"מצד שני, אם אתה לא קרבי או בכלל לא מגויס - אתה הופך לסוג ד'. יש אנשים שעבורם אתה אוויר. מתעלמים ממך. יש לזה כמובן גם משמעות להיכרות עם בנות, לשידוכים. אתה הופך למשהו פגום. במה אני שונה? כל אחד יכול ליפול בהמשך החיים. אני חושב שמה שחוויתי נותן לי הרבה יתרונות שלאחרים אין".
לנעם יש "חולשה" לפוליטיקה ולתיאטרון. הוא מכיר את שמות כל חברי הכנסת ומעלליהם, ועיניו אורות כשהוא מדבר עליהם. בגילו הצעיר, כבר הספיק אפילו לעבוד בכנסת. במקביל, מגיל צעיר השתתף בכמה סדרות ("שבאבניקים", "בחורים טובים", ועוד) כניצב, וגם כשחקן בערוץ "מאיר".
בעבר חשב ללמוד משחק, אבל כיום כבר ברור לו הכיוון שבו הוא רוצה להתמקצע: פסיכולוגיה או אימון. "אני אוהב לדבר עם אנשים, ומאמין שאעסוק בהרצאות ובסיפורי חיים. מה שסיפרתי לך זה רק חלק קטן מסיפור חיי. יש הרבה דברים שעוד קשה לי לחשוף".
היציאה מבועת הישיבה אל מסגרות שאין בהן הווי חיים דתי טלטלה את העולם הפנימי של נעם. בשלב מסוים הסיר את הכיפה. "הכיפה כל הזמן עשתה כזה און אנד אוף. אנשים לא הבינו מה ההגדרה שלי. אבל בסוף היא חזרה באופן קבוע, יחד עם התקווה והאמונה שחזרו", מספר נעם והעיניים שלו, תוך כדי דיבור, בורחות הצידה. "קשה לי לשמור על קשר עין", הוא מסביר. "אני צריך להתאמץ כדי לעשות את זה. במשך שנה המטפל שלי אמר: 'מעכשיו כל יום תחייך למראה'. היה לי קשה. הייתי מחייך כמו רובוט. היום החיוך כבר עובד. נעים לחייך וליהנות מהחיים".
לצד העבודות שלו, נעם גם מתנדב בחונכות אישית לילדים עם קשיים, כמו מבקש לבלוע את החיים אחרי שיצא מהמשבר. "אני חושב שאני מנסה להראות לעצמי, וגם לאחרים, מה אני מסוגל. כיום החבר'ה שהציקו והרביצו לי בבית הספר עוקבים אחריי באינסטגרם ורואים לאן הגעתי. אני לא יודע אם הם אוכלים את הלב, אני לא מתעסק בזה, אני מתעסק בלעשות טוב בעולם. להאיר את העולם ולהאיר לעצמי את החיים".
"שיתוקים בכל הגוף"
אור היא בת בכורה. הוריה התגרשו בילדותה והיא מתגוררת עם אמה ביישוב צופים. בגיל 19 אובחנה כאנורקטית, "אבל בתכלס זה ליווה אותי כל החיים", היא אומרת. "זה היה הדבר שאני הכי טובה בו. לכל החברות שלי היו כישרונות, לי לא היה כישרון ספציפי. הכישרון שלי היה היכולת לצום הרבה זמן ברצף. חודשים. זה היה הדבר שהייתי הכי טובה בו".
רק לאחרונה גילתה שהיא טובה בעוד כמה דברים, למשל אקרובטיקה שהחלה ללמוד ועוזרת לה לגלות את העוצמה שבגוף. אבל יותר מכל, אור היא עקשנית שלא מוותרת גם כשהמציאות הופכת לבלתי אפשרית. היא לא ויתרה על שירות לאומי של שנתיים, גם כשזה הפך לסיוט.
"רציתי ללכת לצבא, אבל באולפנה בשומרון שבה למדתי המורות אמרו לי שאני רגישה, שבצבא לא יצליחו להכיל אותי ואת הבעיות הנפשיות שלי. גיליתי בדרך מאוד קשה שהשירות הלאומי ממש לא מכיל. עברתי דברים קשים כמו הטרדות ותקיפה מינית על בסיס יומי מזקן שטיפלתי בו. זה הוביל אותי למצב של פגיעות עצמיות. לקח זמן וסיפרתי לאחת החברות, והיא סיפרה לעובדת הסוציאלית.
אור: "גיליתי בדרך מאוד קשה שהשירות הלאומי ממש לא מכיל. עברתי הטרדות ותקיפה מינית על בסיס יומי מזקן שטיפלתי בו. בשנת השירות השנייה העובדת הסוציאלית דרשה מהבנות לעשות עלי חרם, כי אני 'יכולה להדביק אותן במחלות הנפשיות' שלי"
במהלך שנת השירות השנייה העיפו אותי מדירת השירות הלאומי. העובדת הסוציאלית דרשה מהבנות לעשות עלי חרם ולא לאפשר לי לישון בדירה בכלל, כי אני יכולה להדביק אותן במחלות הנפשיות שלי. הן, בנות שלא למדו ארבע שנים עבודה סוציאלית ואמרו לה שזה לא נכון, אבל היא התעקשה".
אור לא ויתרה על המשך השירות. היא נסעה כל יום מביתה שבצופים לעפולה, למוסד שבו שירתה. "שלוש שנות נסיעה הלוך־חזור. היתה פעם שנתקעתי וכבר היה 1 בלילה. התקשרתי לחברות בדירה, אבל המדריכה אמרה שאסור לי לבוא לדירה. אני מכירה מתמודדים נפשית שהיו בצבא, הם קיבלו הרבה יותר תמיכה. מבקרים אותם, דואגים להם. אבל בשירות הלאומי עושים עלייך חרם. את הופכת להיות מסוכנת לציבור".
סיפרת שהרגשת בודדה באשפוז בשלוותה, בעיקר בשבתות ובחגים. איך זה כיום, כשאת בהוסטל?
"גם ההוסטל אינו מקום דתי. אין כמעט דירות והוסטלים פוסט־אשפוזיים לבנות דתיות. ניסיתי להישאר בשבת בהוסטל. הלכתי לבית כנסת של בני עקיבא וזה נתן לי ממש את האווירה של שבת. החברות שלי בדירה אחת מסורתית ואחת לא מאמינה. אמרתי להן, בואו נעשה ארוחה ביחד, זה תמיד נחמד, אז עשיתי קידוש ואכלנו יחד. ביום למחרת הייתי די לבד. החברות יצאו לטייל ואני נשארתי בדירה החשוכה, והדבר היחידי שיכולתי לעשות היה לקרוא ספר. זה היה מבאס, אז החלטתי לא לעשות יותר שבתות בהוסטל, אלא לחזור הביתה לאמא בצופים".
איך המלחמה השפיעה עלייך?
"כשהתחילו האזעקות במלחמה עם איראן התחילו לי שיתוקים בכל הגוף. יש לי בעיות עם ויסות שמיעתי. אני נורא רגישה לרעש. הגעתי למצב של ניתוקים עד אובדן הכרה שיכולים להימשך שעה. את לא מצליחה לקום. כשאני קמה אני חוזרת לניתוק. זה היה כל הזמן, 24/7. כבר לא ראיתי איזשהו אופק. הגעתי למצב אובדני. היו לי שני ניסיונות אובדניים שהובילו אותי לטיפול נמרץ וחזרה לאשפוז".
מי שמלווה את אור לכל מקום היא הכלבה גולדה. היא יושבת צמודה לאור ועיניה הטובות מביטות מרוכזות באור. על כלבת הסיוע אפודה כחולה עם כיתוב: אסור לגעת וללטף. "אסור לגעת בה כי היא אמורה להיות ממוקדת בי", מסבירה אור. "לילדים במעון שבו אני עובדת אני מסבירה שהיא כמו סופרמן. כשיש לה גלימה - היא צריכה להציל אותי כשאני נכנסת למצבי התנתקות. כשהיא בלי הגלימה היא כמו כלב רגיל, שאפשר ללטף אותו".
לגולדה לקח זמן להתרגל לאור ולעמוד במשימה החשובה שאליה יועדה והוכשרה. "היא רק חודשיים אצלי. בדיוק אתמול זו היתה הפעם הראשונה שבה היא תפקדה כמו שצריך. אתמול חוויתי פלשבקים והיה לי ניתוק קשה. יצאתי מאחד החדרים בדירה למסדרון והתמוטטתי. גולדה הבינה שמשהו לא תקין. היא התחילה לסמן למדריך שמשהו לא בסדר. כשהמדריך הגיע הייתי מחוסרת הכרה וגולדה היתה עלי. זה התפקיד שלה, לקפוץ ולהתיישב עלי. היא ישבה עלי כחצי שעה. המדריך צילם את זה, כי בחווה של הכלבים ביקשו לצלם את ההתנהגות של גולדה, כדי להבין איך לגרום לה לתפקד יותר טוב. לפני זה היא היתה מתיישבת עלי רק ל־30 שניות. הניתוק אתמול היה קשה. הייתי מאוד קרובה ללכת לאשפוז".
"פשוט לטפל בעצמנו"
גם אור, כמו נעם, צמאה לזוגיות ואהבה, ולא כל כך יודעת איך להציג את עצמה באתרי היכרויות. "אני מתמודדת ממש קשה עם הקטע של השידוכים. כרגע מי שמצליח להכיל את הנפש שלי מתקשה עם זה שאני שומרת נגיעה, כי הוא לא דתי, ומי ששומר נגיעה מפחד מההתמודדות שלי. זה נשמע לו מפלצתי ומסוכן".
את הכמיהה לאהבה הצליחה לממש תהל, ודווקא בתוך קבוצת צעירי הקואליציה. קדמו לכך שנים קשות של בדידות. "אני מאובחנת עם פוסט־טראומה מורכבת מגיל צעיר בעקבות אירוע מתמשך בילדות שאני לא יכולה לדבר עליו", היא אומרת. "בתוך הבית הייתי מסתגרת בחדר ומתפרקת בבכי בימים ובלילות. כתבתי יומנים. תיארתי דברים קשים. כיום כשאני קוראת אותם אני בוכה. הייתי נורא לבד. לא שיתפתי אף אחד. מחוץ לבית הייתי פעילה, מובילה חברתית ומתנדבת, אבל כבר בגיל 7 רציתי לשים קץ לחיי".
תהל: "יש פער אדיר בין היחס למחלות גופניות ליחס להתמודדות נפש. בבתי"ח פסיכיאטריים יש מנעולים וגדרות וכמעט אפס מבקרים. ככה לא שוברים סטיגמות. אני משתפת ברשתות החברתיות את הסיפור שלי כדי לשנות את השיח ולתת תקווה למתמודדים כמוני"
בכיתה י' הדריכה בבני עקיבא וידעה תקופה של פריחה ועשייה. "אהבתי את החניכות והייתי מדריכה משקיענית בטירוף, מבקרת בבתים של החניכות, עושה המון שיחות אישיות. אבל אחרי חודש היתה לי מין נפילה. זו היתה האפיזודה הראשונה של הדיכאון. שכבתי במיטה ימים שלמים ורציתי למות, ותכננתי איך אני הולכת לעשות את זה. ומצד שני פחדתי לעשות את זה, כי מה יגידו החניכות והחברות? ומה יש אחרי המוות? הפחד הזה הציל אותי. הייתי יוצאת מהחדר ומתה להגיד: 'אמא, אני לא בטוב', ולא הצלחתי. כשרצו להעיף אותי מההדרכה איימתי על הקומונרית שאתאבד. היא הפיצה את זה לכולם וזה הגיע לאמא שלי, ששלחה אותי לטיפול".
איך החברה סביבך הגיבה?
"על הדיכאון לא ידעו, אז גם לא הגיבו. היתה פעם אחת שביקשתי מהמחנכת עזרה ולא קיבלתי אותה. היא היתה בן אדם טוב, צדיקה כזאת. אבל היא לא עשתה את התפקיד שלה. היא לא שמה לב אלי, למרות שסיפרתי לה על הקשיים בבית ועל הקשיים החברתיים והלימודיים. לא קיבלתי מענה. באולפנה שבה למדתי, 'צביה' ברבבה, היו המון שיחות על חזרה בתשובה, אמונה, על כאלה שנפצעו בפיגועים, או החלימו מסרטן. אף פעם לא היתה שיחה על בריאות הנפש. אם הייתי שומעת משהו על זה, לא הייתי מתביישת לדבר".
לצד ההתמודדות הנפשית תהל סובלת גם ממחלה אוטואימונית. "כשהמחלה מתפרצת אני סובלת מדלקות ברגליים ובידיים. כל פעם הייתי מתאשפזת בגלל זה. בתיכון זה התפרץ באופן אכזרי. הגוף שלי זעק את מה שלא הצלחתי להגיד. הפער בין היחס למחלות גופניות ליחס להתמודדות נפש הוא אדיר. בבית חולים רגיל יש לובי מזמין, מתנדבים בשפע ופינוקים לילדים. בבתי חולים פסיכיאטריים יש גדרות ומנעולים וכמעט אפס מבקרים. ככה לא שוברים סטיגמות. כיום אני פעילה ברשתות החברתיות, משתפת בסיפור שלי כדי לשנות את השיח ולתת תקווה למתמודדים כמוני".
במהלך השירות הלאומי חוותה ניסיונות אובדניים, ואמה לקחה אותה למיון פסיכיאטרי, אך גם משם שוחררה לביתה. היא החלה ללמוד במכללת אמונה, עברה גם שם משברים וסירבה להתאשפז. האפשרות של בית מאזן נפסלה על ידי אמה, מפני שבאותה העת לא היה בית מאזן דתי. "כשנפתח בית מאזן דתי בקיבוץ מירב הבנתי שזה בדיוק מה שאני צריכה. המקום הזה הציל לי את החיים.
הבעיה שזה עלה 700 שקל ליום. היה לי נס שבדיוק קיבלתי מהביטוח הלאומי הכרה רטרואקטיבית באחוזי הנכות שלי, וכך יכולתי לממן שהות של חודשים בבית המאזן. לצערי, בקושי יש בתים מאזנים לאוכלוסייה הדתית".
לפני כשנתיים תהל הפכה לרכזת של הקבוצה. "קצת אחרי שהתחלתי לרכז רועי הגיע בפעם הראשונה לקבוצה. הוא משך את תשומת ליבי אבל הבנתי שהוא בן 19 ואני בת 22. אז אמרתי טוב, זה לא רלוונטי, אבל ממפגש למפגש הלב שלי יצא אליו. יצא לנו לדבר כמה שיחות עומק. לא ידעתי איך להתחיל איתו, התביישתי, אבל בסוף זה קרה".
כשהבינו שהם רוצים להתחתן ולהקים בית, החליטו לטפל בעצמם באופן מעמיק יותר. "הבנו שאנחנו צריכים להתאפס, פשוט לטפל בעצמנו. שנינו היינו במצב אובדני עם דיכאון. אהבנו זה את זה, ולא יכולנו לחשוב מה יקרה אם אחד מאיתנו יתאבד. בסוף רועי הלך לטיפול אינטנסיבי יותר, דבר שקודם הוא סירב לעשות, ואני הלכתי שוב לבית מאזן. הסביבה לא תמכה ברעיון של חתונה. אמא שלי אמרה לי: 'את חושבת שנישואים פותרים בעיות?', אבל אנחנו החלטנו להוכיח בעיקר לעצמנו שאנחנו מסוגלים. אנחנו נשואים כבר חצי שנה. אני עובדת באולפנה בדולב עם בנות מתמודדות, ורועי אמור להתנדב לשירות צבאי".
יש משברים בחיי הנישואים שנובעים מההתמודדות שלך ושל רועי?
"חד־משמעית. אנחנו מקבלים המון תמיכה מההורים ומהסביבה. יש קשיים ונפילות. תמיד ידעתי שאני רוצה בן אדם מתמודד, שלא אהיה מסוגלת לחיות עם בן אדם שהכל סבבה לו בחיים והוא לא יודע מה זה נפש. ההבנה העמוקה שלנו זה את זה מצילה אותנו. השבוע שנינו היינו ממש ברע, אז נותנים חיבוק ורואים איך אפשר לפתור את זה ביחד. הלכנו לישון לא בטוב, וקמנו לא בטוב, ובכל זאת הצלחנו לפתור את זה, כי אין דבר שמנצח את האהבה".
