החיים כבריחה מהגורל: אי־לידה פרידמן התחבאה מהנאצים ושרדה - אך נרצחה בפיגוע המוני

בשנת 1958 נתקלה ציפי קליין־יעקב, אז ילדה בת 12 מחיפה, בכתבה בעיתון. הכתבה, שזכתה לכותרת "גלגוליה המוזרים של ברית שכרתו שני יהודים בגטו קובנה", סיפרה על תינוקת שנולדה שם כאשר הנאצים אסרו על יהודים להביא ילדים לעולם. הוריה נתנו לה את השם אי־לידה כמחאה על גזירת הנאצים, והבריחו אותה מהגטו. הכתבה תיארה כיצד אביה, ד"ר יונה פרידמן, וקרוב משפחתו אליעזר גולדברג, כרתו ביניהם ברית שמבטיחה כי ידאגו זה ליקיריו של האחר אם אחד מהם לא ישרוד.

הוריה של אי־לידה נרצחו בשואה, וגולדברג שרד אך איבד את אשתו ואת בנו. גולדברג הוא דודה של ציפי, ואי־לידה היא בת דודתה. אותה כתבה הובילה אותה, שנים אחר כך, לצאת למסע בעקבות חייה ומותה של בת הדוד, במה שהפך בסופו של דבר לספר מרתק. 

"אני מתחילה לקרוא את הכתבה ומבינה שזה על דוד שלי ועל בתו המאומצת", מספרת ציפי (78) בביתה ברעננה, "כתוב שם גם למה קוראים לה 'אי־לידה'. את הכתבה הזו קראתי ושמרתי בראש, בלב. כל החיים שלי הסתובבתי עם ידיעה שיש אותה, חיפשתי במשך שנים, לא זכרתי באיזה עיתון. לפני חמש שנים מצאתי אותה".

הכתבה פורסמה ב"ידיעות אחרונות" ב־10.1.1958. היא מספרת את קורותיה של אי־לידה עד הגעתה לישראל והמאבק המשפטי שניהל דודה כדי לאמץ אותה כבתו. על הברית בין גולדברג לבין פרידמן, אביה של אי־לידה, נכתב: "משגברו הגזירות ויהודי הגטו ידעו כי המשלוחים כיוונם למשרפות, נפגשו האב וגולדברג ותוך לחיצת ידיים נרגשת הבטיחו אחד לשני כי אם יקרה ואחד מהם יושמד ואילו חברו יישאר בחיים - ידאג הנשאר לילדי חברו. ברית משונה בין שני יהודים בגטו, ברית קדושה".

הדמיון לאבא פתר את השאלות

ציפי נולדה בחיפה לפני קום המדינה ושם גם עברה עליה ילדותה. את אי־לידה הכירה כשהיתה בת 11, כאשר זו עלתה לישראל מווילנה. "היא הגיעה ב־1957 ואני לא ידעתי עליה כלום, מה הרקע שלה ומי היא. כמו שאנחנו מתארים את העולים החדשים - המראה שלה היה מאוד גלותי. היא היתה לבושה בשמלות עד הברכיים, כל כך שונה מהצבריות עם מכנסי ההתעמלות, עם הצופים ועם כל מה שאנחנו היינו. התייחסנו אליה לא יפה, כמו שישראלים התייחסו אז אל ניצולי השואה וילדי השואה. ההורים רצו שניקח אותה לצופים, ואנחנו לא רצינו כי התביישנו בה. לא ידענו שום דבר על העבר שלה וגם לא ידענו שום דבר על השואה. לא מה קרה למשפחה שלנו, כלום.

"זו היתה התקופה שלפני משפט אייכמן. המשפט פתח פה בארץ את כל הסיפור של השואה, לפני כן כמעט שלא דיברו על מה שקרה. גם במשפחה שלנו לא דיברו, העלימו מהילדים ולא היו מוכנים לספר להם שום דבר. שתי הסבתות שלי ודודים ודודות נרצחו בשואה ולא ידעתי שום דבר וגם לא ידעתי על עצם קיומם. רוב הילדים בזמנו היו בלי סבא וסבתא ולא שאלנו שאלות, לא ידענו למה ואיך. אי־לידה הגיעה לארץ עם זוג הורים מבוגרים, ואנחנו לא ידענו בדיוק מה הקשר שלה אליהם".

ב־1942, כאמור, הוציאו הנאצים בגטאות בליטא צווים האוסרים על נשים יהודיות להיכנס להיריון וללדת ילדים. יונה פרידמן, שהיה רופא בגטו קובנה, ורעייתו, אמה של אי־לידה, הסתירו את ההיריון. "היא נולדה בגטו ב־1943 כשאסור היה ללדת", מספרת ציפי, "זה היה 'כל הבן היילוד - היאורה תשליכהו', אבל פה זה גם היה בנות.

"אי אפשר להחזיק תינוקת בגטו, ואם יגלו שהיא נולדה אחרי הוצאת הצו - הדין שלה ושל ההורים הוא מוות. לאבא שלה היתה פציינטית גויה, והיא היתה מוכנה לקחת את התינוקת. היא לקחה אותה לחווה במרחק גדול מהגטו ושינתה לה את השם לריטה.

"ביום האחרון לפני שהרוסים נכנסו לגטו, הגרמנים פוצצו את בית החולים והעלו באש את כל המקום. ההורים שלה היו בבית החולים ונספו. האישה הגויה גידלה את אי־לידה עד 1947, אז היא הועברה לזוג יהודים, שעבור שניהם היו אלו נישואים שניים. הם שינו לה את השם לגיטה, חיו בתוך הקהילה היהודית בווילנה, ושם היו גם בני משפחה שלנו. הם ידעו שהיא שייכת למשפחה שלנו, אבל הזוג שלקח אותה לא היה מוכן שהיא תדע על כך ותפגוש אותם. הם סיפרו לה שהם ההורים הביולוגיים שלה".

ציפי מספרת כי חייה של הילדה הקטנה, שגם כך סבלה מהנדודים שנכפו עליה, לא היו קלים בחזקתם של "הוריה" החדשים. "הם היו מאוד מרירים וקשים, היו מכים אותה. היא סבלה. בבית הספר היו ילדים של משפחות יהודיות שידעו את הסיפור שלה, והיא היתה שומעת כל מיני דיבורים, כמו 'פעם אבא שלך היה רופא ועכשיו הוא חייט'. היא הבינה שמשהו כאן לא בסדר.

"באחת הפעמים שלחו אותה לבית מרקחת לקנות תרופה. איך שהיא נכנסה, הרוקח אמר לה 'את בטח הבת של ד"ר יונה פרידמן, את מאוד דומה לו'. היא באמת היתה דומה לו. ואז היא הבינה. היא חזרה לבני הזוג והתעמתה איתם, והם נאלצו להודות שאינם ההורים הביולוגיים שלה. אי־לידה פיתחה 'אנטי' נגדם וברחה מהבית, ובני הזוג נאלצו לפנות למשפחה שלי, לבני הדודים הביולוגיים שלה. רק אז הם סיפרו לה את הסיפור האמיתי על מה שקרה וגם שיש לה משפחה בארץ".

יהודייה עם חלום אמריקני

לאחר המשבר, ולאחר שגילתה כי היא לא בתם הביולוגית וכי יש לה משפחה בארץ, הגיעו איתה בני הזוג המאמצים לישראל. ציפי: "היא התעקשה לחזור לשם המקורי שלה, אי־לידה. בישראל היא עברה לגור עם בני המשפחה שלנו. דוד שלי, אליעזר, שחי בארה"ב, שמע שהיא בישראל ומייד הגיע לכאן. הוא בן דוד של אבא שלה ושניהם היו בגטו קובנה. היו לו בן ואישה שנרצחו שם, הוא הצליח לברוח מהגטו ולהינצל והגיע לארה"ב.

"הוא בא לישראל עם הסיפור של 'הברית שכרתו שני יהודים בגטו קובנה', וביקש לאמץ אותה לבת יחד עם אשתו השנייה. היה משפט מאוד מתוקשר מול המדינה, ובסוף הוא זכה לקבל אותה ולאמץ אותה באופן רשמי. זה נדרש כדי שהיא תוכל לקבל דרכון אמריקני ולנסוע איתם לארה"ב. אי־לידה נסעה איתם ב־1958, אבל בארה"ב עשתה להם חיים מאוד קשים. היא רצתה להתנצר, לברוח מהיהדות. לדוד שלי זו היתה מכה קשה וכואבת מאוד".

בסופו של דבר אי־לידה לא התנצרה, וכשבגרה היא התחתנה עם יהודי. "בעלה היה ממשפחה ציונית למרות שהיא רצתה לברוח מהגורל היהודי שלה", מספרת ציפי. "הוא נולד בארה"ב, אבל משפחתו היתה מאוד קשורה ליהדות ולישראל. הם גרו בלוס אנג'לס ונולדו להם שלושה ילדים. בהמשך עברו לבוסטון, הוא למד באוניברסיטת הרווארד, והיא התקבלה ללימודי דוקטורט שם, אבל אז בעלה קיבל הצעה לערוך מחקר במכון ויצמן. הוא כבר היה ד"ר לביוכימיה, וב־1973 הם הגיעו לישראל, כמה חודשים לפני מלחמת יום הכיפורים.

"כשפרצה המלחמה, כל תהליך הקליטה שלהם עלה על שרטון, ומכון ויצמן דחה את תחילת הפרויקט. לאט־לאט הם התארגנו והיא התחילה לעבוד במשרד הקליטה, כי ידעה המון שפות. היא הצטיינה שם כמו שהצטיינה בכל דבר, וקיבלה דרגה של מפקחת. הם גרו ברחובות, והיינו נוסעים איתם מדי פעם לטיולים משותפים ונפגשים באירועים משפחתיים. היתה בינינו חברות של בני משפחה לכל דבר".

בקיץ 1974 ההורים המאמצים של אי־לידה (הדוד של ציפי ואשתו) באו לקחת את הילדים שלה - שהיו בני 5, 8 ו־10 - כדי שיבלו את חופשת הקיץ בארה"ב. באותם ימים התלבטו אי־לידה ובעלה אם להישאר בארץ או לחזור לארה"ב. "הוא מאוד רצה להישאר פה", אומרת ציפי, "אבל היא לא ראתה את עצמה כאזרחית ישראלית ויהודייה. היא כל הזמן ניסתה לבעוט בגורל שלה. התוכנית שלהם היתה להגיע לכנס באיטליה ואחר כך לנסוע אל הילדים בארה"ב. שם הם היו אמורים להחליט אם הם חוזרים לארץ או נשארים".

מכתבים ותמונות מהגטו

אבל מסלול חייה של אי־לידה, שהחל במקום החשוך ביותר עלי אדמות, הסתיים באופן דומה. ב־8 בספטמבר 1974 עלו היא ובעלה על טיסת TWA מישראל לרומא, עם עצירת ביניים באתונה. 30 דקות לאחר ההמראה מאתונה התפוצץ המטוס וכל הנוסעים ואנשי הצוות נספו. בחקירה של הרשויות האמריקניות נקבע כי ארגון מחבלים פלשתיני גרם לפיצוץ באמצעות פצצה שהוכנסה לתא המטען.

ציפי: "הסיפור הזה טראגי מכל כיוון. היא נרצחה בהיותה בסך הכל בת 31. זה גורלה של תינוקת שלא היתה אמורה להיוולד וקראו לה 'אי־לידה'. היא ניסתה לברוח מהגורל היהודי שלה ולא הצליחה. אין ציון דרך בהיסטוריה של העם היהודי ממלחמת העולם השנייה ואילך שהיא לא ספגה - השואה, הצלת הילדים, הקהילה היהודית בווילנה, העלייה לישראל, הקהילה היהודית בארה"ב, מלחמת יום הכיפורים ופיגועי הטרור. ואז נותרו שלושה ילדים יתומים, שמתחילים להתגלגל בין משפחות ולחפש את הזהות שלהם".

הסיפור של אי־לידה לא נתן לציפי מנוח והיא החליטה להנציח אותו בספר. "הסיפור שלה כל כך סימבולי והוא ישב אצלי בראש הרבה מאוד שנים. באיזשהו שלב אמרתי 'אני כותבת את הסיפור'. אז התחלתי לעשות מחקר. מה שידעתי זה רק מהכתבה הזו. כבר לא היה את מי לשאול, הוריי לא היו כבר בחיים. נסעתי לארה"ב וראיינתי בני משפחה ואנשים שהכירו אותה.

"ב־2015 נסעתי עם הבן שלה, אלכס, לליטא, לפגוש בדרך־לא־דרך את אודרה, הבת של סטניסלבה, האישה הגויה ששמרה עליה. מתברר שהיא הגיעה ל'יד ושם' לשאול מה הם יודעים על הילדה אי־לידה פרידמן. היתה התרגשות גדולה מאוד. כולם בכו.

ציפי קליין־יעקב: "בני הזוג שלקחו את אי־לידה היו מאוד מרירים וקשים כלפיה, היו מכים אותה. היא סבלה. בבית הספר היו ילדים של משפחות יהודיות שידעו את הסיפור שלה, והיא היתה שומעת כל מיני דיבורים, כמו 'פעם אבא שלך היה רופא ועכשיו הוא חייט'. היא הבינה שמשהו כאן לא בסדר"

"אי־לידה הגיעה אליהם כשהבת הזו היתה בת 6. אודרה סיפרה שאמא שלה אמרה לה שנולדה לה אחות ושהיא התייחסה אליה כאל אחות. ואז היא מוציאה קופסת פח ונותנת אותה לאלכס. בתוך הקופסה היו מכתבים ותמונות שהאבא והאמא הביולוגיים נתנו לאישה הגויה כדי שתיתן לבתם במקרה שלא יחזרו, כדי שתראה איך נראו ההורים שלה. זו היתה התרגשות גדולה עבור אלכס. אותה אישה שלקחה את אי־לידה מהגטו הוכרה כחסידת אומות העולם".

לאחר מחקר מעמיק וכתיבה שנמשכו תשע שנים, הספר ראה אור לפני שנתיים. על כריכתו, במשפט אחד, כל הסיפור של אי־לידה: "בת לשלושה אבות וארבע אימהות". שלושת בניה של אי־לידה מתגוררים כיום בארה"ב. "הם מאוד התרגשו מהספר", אומרת ציפי, "אנחנו בקשר מאוד הדוק איתם. הנכדה מאוד דומה לה.

"הסיפור הזה יוצא מהמסגרת של סיפורי השואה ששמים את הדגש על מה שקרה בתוך הגטו. המסר שלי הוא שאנחנו כבר יודעים על כל הזוועות שהתרחשו, ואנחנו צריכים להיות מודעים גם למשמעויות של מה שקרה עם אלו שניצלו, שורדי השואה. אילו דרמות הם סוחבים אחריהם לאורך כל השנים, וכך גם הילדים והנכדים שלהם. כולם סוחבים איתם סיפורים שאי אפשר בכלל להבין".