השראה בדמות אישה: ארבע הנשים שהלכו בעקבות חלומותיהן

שיראל אורגד | משווקת אמצעי רפואה, מטפלת בחולים וסופרת

האפילפסיה כמנוע לצמיחה

שנות ילדותה של שיראל אורגד בת ה-33 התנהלו בצורה רגילה - עד גיל 16, אז עברה לראשונה בחייה התקף אפילפסיה.

"בבת אחת השתנו החיים שלי. לתרופות להתמודדות עם אפילפסיה יש תופעות לוואי רבות, כמו עלייה במשקל, דיכאון, אפאתיות, ישנוניות וגם ירידה קוגניטיבית ופגיעה בזיכרון, המשפיעות על האינטליגנציה. מילדה שנחשבת חכמה מאוד השתניתי לחלוטין, ואפילו לא ידעתי את לוח הכפל".

בהתחלה ההתקפים של שיראל היו קלים יחסית: "היו לי בעיקר התקפים מיוקלוניים, קפיצות בידיים וברגליים, אבל התקף חריף של איבוד הכרה היה קורה לי רק פעם בשלושה חודשים. אלא שעם הזמן המצב שלי הידרדר למציאות של התקף עם אובדן הכרה בכל יום, וקפיצות מיוקלוניות התחוללו לאורך היום", היא אומרת.

שיראל: "חייתי במציאות שלמעשה יכולתי למות בה בכל יום. דמיינו איך זה לחיות ככה".

בגיל 28 עברה שיראל מהפך, לאחר שהושתל בראשה קוצב מיוחד בשם VNS, שיחד עם התרופות נגד אפילפסיה חולל מהפך בחייה. כיום היא חוגגת שש שנים ללא ההתקפים, שהיו בעבר חלק משגרת חייה.

את התקופה שבה שככו ההתקפים ניצלה שיראל לטובת שינוי בחייה, והחלה לעבוד בשיווק אמצעי רפואה. כמו כן, היא החלה ללוות משפחות של חולי אפילפסיה ולהרצות בכנסים, ואף התחילה לכתוב ספר המסייע לחולים ללמוד לחיות עם המחלה.

"התחלתי את הליווי ברשתות החברתיות, שבהן ייעצתי למשפחות חולים, ומשם זה התפתח לליווי של המשפחות ולהרצאות על ההתמודדות עם המחלה בעולם. התחלתי גם לכתוב ספר שנקרא 'המדריך לחולה המתחיל'. יש המון ספרים שמלמדים איך לחיות בריא, אבל אין ספרים שמלמדים את החולה איך להיות חולה".

כיום שיראל חיה עם בנה וממלאת את יומה בשלל עיסוקיה הרבים, ואף חזרה לפעילות ספורטיבית, מה שבעבר לא היה ברור מאליו. כך ניצחה שיראל את המחלה הקשה, והצליחה למנף את שלמדה ממנה על גופה לפעילות לטובת החולים האחרים.

אסף גולן

גלי שחר | מנכ"לית FORE ברייכמן וחברת מועצת העיר רעננה

לנצח את השכול

גלי שחר בת ה-47 איבדה לפני 22 שנה בתאונת דרכים קטלנית את בתה רוני, בת ה-8 חודשים. את הכאב האישי שלה ניתבה גלי למקום של עשייה והשפעה, בתקווה להפוך את המקום שאנו חיים בו למקום טוב יותר.

בארבע השנים האחרונות מכהנת גלי כחברת מועצת העיר רעננה, ובתפקידה היא מחזיקה בתיק הבטיחות בדרכים. במקביל, היא משמשת בשנתיים האחרונות מנכ"לית FORE - לימודי חוץ והכשרת מנהלים באוניברסיטת רייכמן, ויזמה והקימה באוניברסיטה את בית הספר להייטק, במטרה להנגיש את ההכשרות למקצועות ההייטק גם לפריפריה הגאוגרפית והחברתית.

לפני חצי שנה יצאה התוכנית לדרך, ובשבוע שעבר התקיים טקס הסיום של המחזור הראשון. 40% ממסיימות המחזור הראשון במקצועות התכנות היו נשים - שיעור גבוה, בוודאי ביחס לשיעור המתכנתות בהייטק בכלל, שעומד על כ-10% בלבד. "אני רואה שליחות בלעזור לכל אישה שרוצה הזדמנות להצטרף להייטק", היא אומרת.

היא בכלל למדה כלכלה, אבל עשתה הסבה ועבדה כמתכנתת בחברת הייטק. כשהייתה בת 25 הוצע לה לעבור לקנדה מטעם החברה שבה עבדה. בדרך לשדה התעופה התנגש במכוניתה רכב הסעות, ורוני, בתה הבכורה, נהרגה במקום.

"הדבר הבא שאני זוכרת זה את הרכב נעצר בגדר ההפרדה. הסתכלתי על רוני וראיתי שהיא לא נושמת. הפכתי לאמא שכולה בגיל 25".

הם חזרו עם המזוודות כדי לשבת שבעה. "היינו צריכים לקבל החלטות קשות, אם בכל זאת לנסוע לקנדה או להחזיר את המכולות ולהתחיל מחדש. החלטנו בכל זאת להתרחק מפה", היא מספרת.

במשך שמונה שנים היא ובן זוגה דאז חיו בקנדה, ובתקופה זו נולדו שתי בנותיהם, דנה ועמית. האובדן של רוני, היא מספרת, שינה את דרך ההסתכלות שלה על החיים. "זה היה אירוע מכונן. הבנתי שהחיים שלנו קצרים מדי, ושצריך לשנות אותם ולהרבות בטוב".

אפרת פורשר

אטל מולכו | מנכ"לית חברת "פמי פרימיום"

מעולה חדשה לחלוצת חדשנות

אטל מולכו בת ה-45 עלתה לארץ מטורקיה יחד עם אמה כשהייתה בת 3. מדירת עולים קטנה בבת ים היא פילסה את דרכה בעקביות, עד להיותה חלוצת הרפואה הדיגיטלית בישראל ומנכ"לית החברה "פמי פרימיום" המספקת שירותי רפואה, שהכריזה לקראת יום האישה על הקמת המרפאה הדיגיטלית לנשים הראשונה. 

"המרפאה נולדה מחלום אישי שלי", מספרת אטל, ומתארת איך לאחר תהליך ארוך היא הבינה כי גיל המעבר אצל נשים מלווה בשורה של שינויים פיזיולוגיים, לצד פער בשירותים, בידע ובמידע.

"נכנסנו לתהליך למידה עמוק, ולמדנו במשך שנתיים וחצי את כל הידע המתמקד בנשים בגילים אלו בארץ ובעולם. בהמשך פיתחנו מערכת שיודעת לעשות את החיבורים הרלוונטיים, ולהנגיש את המידע בצורה בהירה ונוחה לכל אישה", משתפת אטל בחבלי הלידה של המרפאה. "יש משהו ייחודי בתהליך שאישה עוברת מגיל 40. המערכת ההורמונלית משתנה, וזה משפיע על הרבדים הפיזיים והנפשיים ומצריך התייחסות שונה".

אטל מתארת בגאווה את בניית המרפאה, ואת העובדה כי קיים בה גיוון ושוויון מגדרי.

"אני גאה להוביל חברה שהיא שוויונית מגדרית, בתור מי שמאמינה שאנשים הם הבסיס לכל. המשימה שלנו היא שנשים לא יתביישו לדבר על מה שעובר עליהן".

אטל מספרת כי באנגליה, למשל, נשים בגיל המעבר מגיעות יותר מעשר פעמים בשנה לרופא עם תלונות וסימפטומים שונים, והרופא לא מאבחן שמדובר בתהליך הורמונלי שהאישה עוברת, ולא בהכרח מעניק לה את הטיפול הדרוש.

"אם אישה מעל גיל 40 תדע לטפל בעצמה בצורה הנכונה, חייה יהיו טובים יותר ובריאים יותר. לכן הבנו שצריך להקים שירות לנשים בגילים האלו, שבעזרתו יוכלו לקבל את המענה שהן צריכות ואת כל המידע הדרוש. כדי לא להעמיס על המערכת העמוסה גם ככה, וכדי להקל על הלקוחות, החלטנו לייצר מרפאה דיגיטלית ראשונה מסוגה בישראל. השירות יהיה זמין ואיכותי, ולא יעמיס על המערכת".

אסף גולן

ניצן דהאן | רע"ן נפגעים בצה"ל

עוצמת האישה, עוצמת הכאב

ניצן דהאן, בת 42 מקיבוץ מגידו, שם היא מגדלת עם בן זוגה שני ילדים, מספרת ל"ישראל היום" על התפקיד שלה בשנתיים האחרונות - כראש ענף נפגעים בצה"ל. בתפקיד זה היא אחראית על תחום רגיש, שנמצא בתפר שבין צבא לחברה במדינת ישראל. בין היתר היא אחראית על מסירת הבשורה המרה למשפחות הנפגעים בצה"ל.

"את המסלול הצבאי שלי התחלתי במערך הת"ש. לאורך השנים שירתי ביחידות רבות: חטיבת גולני, אוגדת עזה, מופת, עוצבת געש, חטיבת השריון 188 וחטיבת הצנחנים. בתפקידי כיום, כרע"ן נפגעים, אני חווה בכל אירוע נפגעים דילמות משמעותיות ובעלות השפעה על צה"ל ועל משפחות הנפגעים - המחשבה על מסירת בשורה מרה למשפחה ששלחה את היקר לה מכל להגן על המולדת".

המסלול הקשה הפך עבורה לחלום, ולדבריה, ב"צוק איתן" החשיפה לתחום הייתה עצומה יותר. "לאחר המבצע הבנתי שאני רוצה להגשים חלום שנרקם אצלי לאורך שנות שירותי, וביצעתי מעבר למערך הנפגעים. מסירת בשורה באופן נכון בתוך אירוע קשה היא בעלת משמעות לתהליכי החיים לאחר מכן".

על המורכבות בשילוב בין העבודה שלה, שעוסקת בשכול, לבין חייה האישיים, מסבירה דהאן:

"במסגרת התפקיד אני מתרגשת בכל הודעה, כואבת את האובדן בדרכי שלי, עוסקת בדילמות מורכבות ורועדת כשאני צריכה לבשר בעצמי לבן משפחה על פציעה קשה".

עם זאת, היא מבינה שכרגע אין מי שימלא את החסר מלבד הצוות: "תפקידי נפגעים ככלל, ובפרט תפקידים בענף הנפגעים, אפשר לבצע רק כשמצליחים לעשות הפרדה מוחלטת בין העשייה המורכבת, הכואבת והעצובה לבין החיים האישיים.

"אני מקפידה לעשות טקסי מעבר קטנים שיאפשרו לי לשלב בין הדברים. העוצמות של משפחות הנפגעים, האחיזה בחיים, הקשרים שנרקמים בכל מפגש - מחזקים אותי ונותנים משמעות לתפקיד שלי. הציבור בישראל עוטף יחד עם צה"ל את משפחות הנפגעים בצורה מעוררת השראה", היא מסכמת.

איליה יגורוב