נקבצו ובאו - סיפור עם: כל העליות לישראל | פרויקט מיוחד  

העלייה הראשונה: 1903-1882 | 30,000 עולים

גל העלייה המשמעותי הראשון לארץ ישראל, מבחינת היקפו. הגיע בעיקר ממזרח אירופה, מתימן ומעיראק, אף שכבר מאמצע המאה ה־19 ועד תחילתו עלו באופן ספונטני כ־5,000 יהודים מצפון אפריקה ומאסיה, בעיקר בשל אמונה דתית.

העלייה החלה בעקבות הפוגרומים ביהודי רוסיה, התגברות הרעיון הלאומי במזרח אירופה והקמת אגודות של "חובבי ציון". ייחודה של העלייה היה בכך שהיא הניחה את היסוד להתיישבות הציונית המאורגנת בארץ ישראל ואת ראשיתו של היישוב החדש.

העלייה השנייה: 1914-1904 | 35,000 עולים

העולים הגיעו בעיקר מרוסיה, מפולין ומתימן. רובם צעירים רווקים מרקע כלכלי נמוך שהחזיקו בהשקפת עולם אידיאולוגית, לאומית וסוציאליסטית.

אנשי עלייה זו שאפו להקמת חברה שוויונית וצודקת, התיישבו בערים ובמושבות אך יצרו גם התיישבות מסוג מיוחד - "קבוצה", שעם השנים הפכה לקיבוץ. עקב התגברות ההתקפות הערביות, הם הקימו את כוח המגן העברי "ארגון השומר". מבין הצעירים הללו יצאו מנהיגי היישוב היהודי בשנים מאוחרות יותר, ואף מנהיגי המדינה בדור הראשון שלה.

העלייה השלישית: 1923-1919 | 35,000 עולים

בתום מלחמת העולם הראשונה, ובעיקר בעקבות הצהרת בלפור, הגיעו ממזרח אירופה צעירים רבים בעלי להט אידיאולוגי ונכונות להקרבה במסגרת ארגונים כמו "החלוץ" ברוסיה ובפולין ותנועת "השומר הצעיר" בגליציה - תנועות ציוניות שהוקמו כדי להכשיר נוער יהודי לחיי עבודה והתיישבות בארץ ישראל.

העולים נטלו חלק בבנייה והניחו את היסודות לתעשייה העברית. בתקופתם הוקמו הסתדרות העובדים הכללית והוועד הלאומי - ובכך הונחו היסודות למדינה שבדרך.

העלייה הרביעית: 1928-1924 | 80,000 עולים 

מרבית העולים הגיעו ארצה מפאת המצב הכלכלי הקשה במזרח אירופה ושינוי לרעה במדיניות ההגירה לאמריקה. רובם בני המעמד הבינוני שעסקו במדינות מוצאם בתעשייה, במסחר ובמלאכה.

רובם בחרו לחיות בערים הגדולות - מה שגרם לפיתוח מואץ של היישוב העירוני עם בתי מלאכה, מפעלי תעשייה, עסקים קטנים ובנייה - ומיעוטם, שהתיישבו במגזר הכפרי והחקלאי, סייעו בהקמת מושבות חדשות ובפיתוח ענפים חדשים כמו הפרדסנות.

העלייה החמישית: 1939-1929 | 25,000 עולים

מרבית העולים שהגיעו מרחבי אירופה עשו זאת בשנת 1933, לאחר עליית הנאצים לשלטון בגרמניה. כרבע מהם הגיעו מגרמניה עצמה, ולכן עלייה זו מכונה גם "עליית היקים".

רוב העולים היו בעלי מקצועות אקדמיים ואנשי רוח, רופאים ומוזיקאים (הקימו את התזמורת הפילהרמונית) וכן סוחרים. אלא שמחמת הקושי במציאת עבודה עבדו חלקם בבניין, במתכת, בענף העץ וכנהגים. לעלייה זו היתה חשיבות רבה בכך שהיא הביאה לגידול במספר התושבים: בסיומה, ערב מלחמת העולם השנייה, מנה היישוב בארץ כ־475 אלף איש, שהיוו כ־40% מכלל תושבי ארץ ישראל.

העלייה ההמונית: 1951-1948 | 700,000 עולים 

בשל כמות העולים הגדולה, שהגיעה לארץ בפרק זמן כה קצר והביאה להכפלת האוכלוסייה במדינה החדשה ל־1,300,000 איש, כונתה עלייה זו "העלייה ההמונית".

היא אופיינה כעלייה של פליטים ברובה, ניצולי שואה מאירופה ופליטים יהודים ממדינות ערב, וסימנה את ראשית הגשמת החזון של קיבוץ גלויות בהיסטוריה היהודית החדשה. הקושי בקליטת העולים הרבים ופיזורם ברחבי הארץ הפך למשימה עליונה בקרב הממשלה, שנעזרה בסיוע כספי מקרב יהודי התפוצות. עלייה זו שינתה את דמות המדינה הצעירה, בשל המפגש בין העולים החדשים לבין האוכלוסייה המקומית בדפוסי תרבות שונים.

עליית גומולקה: 1960-1956 | 35,000 עולים

בעקבות האנטישמיות שגאתה בפולין, ניצלו היהודים את ההסכם החשאי בין ישראל למנהיג פולין, ולדיסלב גומולקה (שעל שמו נקראת העלייה), כדי לצאת מהמדינה. רבים מהעולים התערו היטב בחברה הישראלית, ומספרם של אנשי התרבות שהגיעו ארצה היה רב.

בהסכם היו שני תנאים: שעל היהודים להגיע רק למדינת ישראל, ולוותר על אזרחותם הפולנית בטרם עזיבתם. רה"מ בן־גוריון, שראה חשיבות רבה בהסכם, אמר "בשבילנו זו לא רק יהדות פולין אלא גם סיכוי ליהדות רוסיה". ההסכם היה סודי מכיוון שטרם מימושו כינס בן־גוריון את ועדת העורכים ועדכן אותם, אך ביקש שלא לפרסם את דבר קיומו.

העלייה ממרוקו: 1964-1948 | 195,000 עולים

בעקבות הקמת המדינה נערכו בשנים 1956-1948 פרעות ביהודי מרוקו, שהיתה אז מדינת חסות של צרפת, ואלו גרמו לעלייתם החוקית של כ־85 אלף יהודים באופן מבוקר במה שכונה "עלייה א'". ב־1956 קיבלה מרוקו עצמאות ואסרה את יציאת היהודים. עם זאת, בשנים 1961-1956 נערכה "עלייה ב'" וכ־30 אלף יהודים עלו ממרוקו בדרך בלתי לגאלית, בעזרת המוסד ומחלקת העלייה.

עם עלייתו לכס המלוכה, שאף המלך חסן השני לפתור את בעיית העלייה היהודית שהיוותה נטל על היחסים הבינלאומיים של מרוקו. בעקבות כך, הוא חתם על הסכם חשאי עם ישראל ששילמה כסף על כל יהודי שעזב, ובתנאי שיעדו המוצהר אינו ישראל ושהגוף המטפל בהגירה אינו ציוני, אלא ארגון ההגירה הבינלאומי. במסגרת זאת, עלו ארצה כ־80 אלף איש בשנים 1964-1961, במה שכונה "מבצע יכין". מאז 1967 עלו ארצה כמעט כל יהודי מרוקו (כ־50 אלף), וזו העלייה הגדולה ביותר מארץ מוסלמית.

העלייה מבריה"מ: 2000-1969 | 1,150,000 עולים

מאז הקמת המדינה עלו באופן מועט אך עקבי יהודים מבריה"מ. מלחמת ששת הימים (1967) שימשה זרז להתעוררות לאומית בקרבם, אך עקב הקשיים שהערים עליהם השלטון הקומוניסטי החל גל מחאה ציבורי בינלאומי, בסיוע ממשלת ישראל וגופים יהודים בכל העולם - שגרם לכ־150 אלף יהודים לצאת מהמדינה, בעיקר בשנים 1973-1969.

עם התמוטטות המשטר הסובייטי ב־1990 והפיכת מדינות חבר העמים לעצמאיות, הוסרו ההגבלות על יציאת היהודים - והחל רשמית גל העלייה הגדול: כמיליון עולים הגיעו ארצה בשנים 2000-1990.

לצורך קליטתם גייסה ממשלת ישראל גייסה משאבים רבים, כולל עזרה כספית מיהודי התפוצות, תוך הסתייעות במערכת שלטונית מתקדמת בעלת שירותי רווחה מסודרים ובבנייה מואצת של מגורים. על אף הקשיים בתחילת דרכם, רוב רובם המכריע של העולים - שהמשיכו לעלות באופן מבוקר יותר גם במאה ה־21 ועד היום - הצליחו להשתלב בישראל.

העלייה מאתיופיה: 1991-1984 | 22,000 עולים

מיום הקמת המדינה, שאפו יהודי אתיופיה לעלות לארץ. ב־1975 עלו באופן מבוקר כמה אלפי יהודים, וב־1984 החליטה הממשלה על "מבצע משה" להצלת שארית היהודים. במסגרת המבצע הסודי, עלו כ־8,000 יהודים בין השנים 1985-1984 לאחר מסע רגלי מפרך ומסוכן של מאות קילומטרים לגבול סודאן.

ב־1989 חודשו יחסי ישראל־אתיופיה, והחל מבצע עלייה חשאי של יחידים שבני משפחותיהם כבר עלו ארצה. ב־1990 פרצה באתיופיה הפיכה צבאית, וישראל הגיעה להסכמה עם השלטון להעלאתם תמורת כופר של 40 מיליון דולר.

במסגרת "מבצע שלמה" ב־1991, רכבת אווירית של עשרות מטוסים אזרחיים וצבאיים ישראליים פעלה ברציפות במשך 36 שעות להעלאת כ־14 אלף יהודים שהתקבצו מרחבי המדינה. מאז נותרו כמה אלפים מבני הפָלָשְׁמוּרה, שכיום עולים ארצה כיחידים במסגרת איחוד משפחות.

הפסיפס האנושי - מקור כוחה של ישראל || ד"ר מוטי זעירא, היסטוריון של ראשית ההתיישבות

את העליות לארץ ישראל ניתן לחלק לשתי תקופות עיקריות - אלו שקדמו למלחמת העולם השנייה, ואלו שאחריה. בתקופה הראשונה, שנמשכה פחות או יותר עד שנות ה־40 של המאה ה־20, היתה לעולים אפשרות לבחור להגר למקומות אחרים, כמו מדינות מערביות באירופה או ארה"ב, ולכן אלו שבחרו בישראל הגיעו טעונים באידיאולוגיה ובמוטיבציה חלוצית.

במבט רחב יותר, עולים אלו באו מתוך אידיאות אוטופיות ועל כן היו מגויסים יותר למאמצי על כמו ייבוש ביצות, התיישבות במקומות מרוחקים ונכונות להתגייס לארגוני היישוב ולמחתרות, לאור היסוד הוולונטרי שממנו בעצם החליטו לעלות.

זה היה שלב של פרטים בעלי נכונות לקחת על עצמם משימות לאומיות גם על חשבון חייהם הפרטיים. צורת ההתנהלות הזו התקיימה בארץ עד הקמת המדינה. לאחר הקמתה, החליפו מוסדותיה השונים את הפרטים המתנדבים, והיסוד ההתנדבותי נבלע בתוך המערכת הכללית - אם כי הוא המשיך להתקיים בצורות שונות במבצעים לאומיים שונים.

העליות שלאחר מלחמת העולם השנייה, לעומת זאת, התאפיינו יותר במניעים של מצוקה - יהודים שסבלו בארצות המוצא מרדיפות על רקע דתי ואנטישמי או מתנאים כלכליים קשיים. הגבולות בעולם היו סגורים, וארץ ישראל היתה מקום מקלט עבורם. דוגמה לעליות כאלו היא העלייה ממדינות הבלקן ומהמדינות דוברות הערבית.

הבדל נוסף בין העליות הראשונות לבין העליות שלאחר השואה נעוץ בכך שהעליות הראשונה, השנייה והשלישית אופיינו ככאלו שהיו לא מאורגנות כתנועה או ממוסדות - הכל היה ארעי ואקראי. פה הגיעה משפחה ושם אדם בודד.

המדינה לקחה פיקוד

החל מהעלייה השלישית היו אלו הסוכנות היהודית, ההסתדרות הציונית והתנועה הרוויזיוניסטית שלקחו את לפיד ההובלה - היו להן משרדים, כוח אדם ותרומות, כך שמשנות ה־20 ואילך אפשר לומר שהיתה זו עלייה מוסדרת, בוודאי ובוודאי לאחר הקמת המדינה. שתי צורות עלייה אלו שינו את היישוב היהודי הישן בארץ, שנעדר לאומיות ותודעה לאומית - שני מרכיבים שאפיינו את העולים שהגיעו ארצה ממניעים ציוניים כדי להקים כאן מדינה יהודית.

היתה, כמובן, גם השפעה דמוגרפית: מאות האלפים שהגיעו ארצה עד 1948 הביאו לכך שביום פקודה הם היו למסה קריטית של 600 אלף איש - מספר שלולא העליות לא היה מאפשר את הקמת המדינה.

לאחר הקמת המדינה, תהליך העלייה הפך ממוסד ושונה משהיה. מוסדות המדינה קיבלו עם הזמן אחריות לפונקציות רחבות שהיו קודם בידי גופים לא מדינתיים, ובהם הביטחון והקמת צה"ל במקום המחתרות. כמו כן, במקום העפלה בלתי לגאלית עברה העלייה לרשות הממשלה באמצעות משרדי העלייה, הקליטה והרווחה.

כלומר, חלק הארי מסמכויות הסוכנות היהודית, הגוף המבצע של העם היהודי (לא של המדינה), הועבר לידי פונקציות מדינתיות. כך קרה שבטווח של 3-2 שנים מיום הקמת המדינה שילשה את עצמה אוכלוסיית היישוב בישראל - 600,000 איש קלטו מיליון וחצי נוספים.

לאומיות מודרנית

נושא נוסף שיש לציין ביחס העלייה לארץ הוא הלאומיות. מאמצע המאה ה־19 החלה לנשוב באירופה רוח של לאומיות ולאומנות, ומכיוון שהיהודים נחשבו זרים הם חוו רדיפות. אלא שעל רקע אלה התפתחה גם הציונות, והיהודים שהבינו כי לא יוכלו להיטמע בלאומיות האירופית, אימצו כתגובה את סגנון הלאומיות ורצו להיות עם עצמאי.

הגעת יהודים מתרבויות ומארצות שונות לישראל יצרה פסיפס מורכב מאוד, שהיווה בעבר מקור כוח לישראל הצעירה. זאת, למרות המחלוקות שהתגלעו בין העדות השונות – שׁוֹנוּת שבשנים האחרונות נראית בעיקר כסכנה ללכידות החברתית והלאומית.

צילומים: הנס פין/לע"מ, אי.אף.פי, משה שי, דובר צה"ל, Van Der Poll, Pinn Hans, Kluger Zoltan, דוד אלדן, ארכיון קק"ל, מתוך הסרט "יהודים למכירה", ובאדיבות משפחת אבידוב ממושב נהלל