עוד שבוע יחגוג עם ישראל את ראש השנה סביב שולחן חגיגי ועמוס בכל טוב. כאשר נתלונן על יוקר המחיה, כדאי שנזכור את האוכלוסיות החלשות שמשלמות את המחיר הכבד ביותר על עליית המחירים, ובפרט - את שורדי השואה בישראל.
בעמותות הסיוע מדווחים על עלייה בבקשות העזרה בשנה האחרונה. ההערכה היא כי מספר הבקשות לסיוע כספי, חבילות מזון, תווי קנייה, תשלום חשבונות וקניית מוצרים לבית יעלה אף יותר בתקופת החגים עצמם.
לדברי מנכ"לית הקרן לרווחת נפגעי השואה, אתי פרחי, "המספרים מוכיחים כי כמות הנזקקים הולכת וגדלה. במחצית הראשונה של 2022 לבדה התקבלו בקרן יותר מ־400 פניות מניצולי שואה, שביקשו סיוע בתשלום החשבונות השוטפים - גידול של 30% בסך הפניות לקרן לעומת שנת 2021 כולה. נתונים אלה צריכים להדיר שינה מעינינו, כציבור וכפרטים".
בישראל חיים כיום כ־161 אלף שורדי שואה (ראו בטבלה). רבים מהם מתקיימים על קצבת זקנה, השלמת הכנסה ומענק חד־שנתי, שלרוב לא עולים על 4,500 שקלים בחודש. בקרן לרווחת נפגעי השואה הכפילו השנה את תקציב חבילות המזון, ומסייעים להם בין היתר בתשלום חשבונות והוצאות שוטפות, בחלוקת חבילות מזון, בטיפולי שיניים ובנסיעות לטיולים.
תקציב הקרן נשען בעיקר על כספי תרומות מהציבור, ובקרן אומרים שכדי להיענות לכל בקשות הסיוע עד סוף השנה האזרחית חסרים כ־3 מיליון שקלים. המשמעות היא שיש שורדי שואה הנמצאים ברשימת המתנה רק כדי לקבל חבילות מזון. בגלל העלייה ביוקר המחיה, כשבמקביל סכומי הקצבאות המשולמים נשארו כשהיו, חלה עלייה בפניות לסיוע, כאמור.
חיים בחסכנות
מילה, יורי ולורי הם שלושה שורדי שואה המתמודדים עם קשיים כלכליים, וסיפוריהם מהווים מיקרו־קוסמוס של עשרות אלפי שורדי שואה בישראל. מילה בת ה־88, שעלתה מאוקראינה בתחילת שנות ה־90, מתגוררת בדירה צנועה בדרום תל אביב. בנה נהרג בצבא האוקראיני לפני יותר מ־30 שנה, בתה מתגוררת בארה"ב ובעלה ולדימיר נפטר לפני כשנתיים.
מילה מתקיימת מכ־4,000 שקלים בחודש של קצבאות מהביטוח הלאומי ומענק שנתי, חיה בחסכנות, לא זוכרת מתי בפעם האחרונה קנתה לעצמה בגד חדש, לא אוהבת לבקש עזרה ולא מרחמת על עצמה.
"בן אדם צריך לדעת לחיות עם מה שיש. לא אבקש כלום מאף אחד, אני מאוד מחושבת ולא זורקת כלום. במשך שנים הלכתי בערב לשוק, כשאף אחד לא ראה, והייתי אוספת את כל הפירות והירקות שזרקו. ככה הסתדרתי", היא אומרת, ומודה שהכי קשה לה עם הבדידות. "אני לבד. בעלי ובני אינם, בתי רחוקה ממני. אלה לא חיים נורמליים".
גם יורי בן ה־84, שגר לבדו בדירת חדר וחצי בתל אביב, לא אוהב להתלונן. גם לא כשהתגורר קודם לכן בדירת מרתף ביפו, בתנאים איומים. כמו מילה, הוא עלה מאוקראינה ובוכה כשהוא נזכר בימים הקשים של המלחמה. לפני זמן מה לקה בשבץ מוחי. הוא טרם חזר לתפקוד מלא ומתבייש מאוד במראהו.
יורי משלם 300 שקלים על שכר דירה, אך כמי שמתקיים מקצת יותר מ־3,000 שקלים בחודש, הוא חי בדלות. "אני משתדל לקנות איפה שיותר זול, וקונה פחות", הוא אומר. הוא גם נעזר בתווי קנייה שהוא מקבל מהמדינה. כשהוא חושב על השנים שנותרו לו, יורי בעיקר מוטרד מלהפוך לנטל. בכל חודש הוא מפריש כמה שקלים לטובת חיסכון להלוויה שלו, הוא אומר.
"מודאגת מעתידי"
לורי בת ה־91 מירושלים נולדה בגרמניה. לאחר המלחמה היגרה משפחתה לארה"ב, לורי נישאה לשמעון ונולדו להם שני ילדים. הם היו נשואים 63 שנה, וכשהחמיר מצבו עקב שבץ מוחי - עלו ב־2012 ארצה. "הוא רצה למות בישראל", היא מספרת.
לורי מתגוררת בדירה שכורה קטנה ששייכת לקרובת משפחה, ומתקיימת מכ־5,000 שקלים בחודש, מתוכם 3,000 שקלים שהיא משלמת על שכר דירה.
"קשה מאוד להיות זקן ולבד בישראל", היא אומרת. "אני רוצה לחיות עוד כמה שנים, לצאת מהחובות, שאוכל לשלם לאנשים שעוזרים לי. אני מאוד מודאגת מהעתיד שלי. תמיד יכולתי לשלם את החובות שלי, ועכשיו אני במינוס שהולך וגדל כי אני צריכה לקנות אוכל ולשלם על דברים.
"המחירים עלו, הכל מאוד יקר, וזה הרבה יותר קשה עכשיו. הכסף שהגרמנים שילמו שוכב בחשבונות וצובר ריבית. למה מחכים, שנמות? בכל ערב כשאני הולכת לישון אני אומרת 'שמע ישראל' ומקווה שאתעורר בבוקר".
לתרומות: טל' 03-6090866 או באתר www.k-shoa.org
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו