במקום לבצע דה־לגיטימציה, רצוי היה שכל המזדעזעים מההצלחה בסקרים של איתמר בן גביר, יבחנו מה הסיבה לתמיכה הגואה במסרים של עוצמה יהודית. וזו פשוטה וברורה - הערבים. לא כל הערבים, כמובן, אבל רבים מהם. למשל, אלו שערכו פוגרומים והתפרעו בשומר החומות, אלה שתוקפים, שודדים, גונבים ציוד חקלאי ויורים לעבר יישובים. וגם המסיתים נגד המדינה הציונית ואזרחיה היהודים. הם, ומי שלא מגיב כלפיהם כנדרש, מספקים לבן גביר ודומיו מבוע קבוע של תמיכה ציבורית. כי הכמיהה לביטחון ולמשילות מזניקה את פוטנציאל המנדטים של מי שמבטיח "עוצמה" ליהודים.
העובדה שבמקביל להשתוללות של ציבור ערבי גדול קיימת תופעה הפוכה אצל חלק אחר מערביי ישראל, לא נכללת, כמובן, בקמפיינים של בן גביר ושותפו בצלאל סמוטריץ'. גם לא במסע ההשמצות שמוביל "אבו יאיר" - ממציא הלגיטימציה לפוליטיקאים הערבים.
אבל בפועל, בשנתיים האחרונות, לראשונה בתולדות המדינה, מתבלט קו חדש אצל חלק מההנהגה של ערביי ישראל. קו ההפוך לעוינות, לרצחנות ולהסתה הקלאסיות של מנהיגי הציבור הזה. קו שמדגיש את הרצון להשתלב בחברה הישראלית, ואפילו את ההשלמה עם המהות הציונית של מדינת ישראל. ומי שרוצה לתת לעצמו דין וחשבון אמיתי ונוקב, חייב לשים לב לשתי המגמות הסותרות שגרות פתאום יחדיו. ובשתיהן יש לטפל בצורה נחרצת, בשני אופנים הפוכים.
בין שתי רכבות מתנגשות
קחו דוגמה לדרך שבה מתנהלת המדינה מול מחוללי הטרור - המסיתים. ממושבו בכפר עקב, שכונה מזרח־ירושלמית, פועל ראפר המכונה שאב ג'דיד (אבו עותיינה). מדובר בבחור צעיר שמשמש מכונת הסתה משוכללת, גלובלית, נגד מדינת ישראל. מכונה שמהללת בתחכום את הרוצחים בנו, ומעודדת את יתר הפלשתינים ללכת בדרכם.
כך, במקביל לטילים ולפוגרומים שביצעו ערבים במאי 2021, פרסם שאב ג'דיד קליפ של שיר שנקרא "אין אאן". זה ראפ דקלומי שמלווה בג'סטות של אלימות כלפי האויב הציוני, ושזכה בינתיים לכ־50 מיליון צפיות ביוטיוב, מלוות ב־34 אלף תגובות. רבות מהן מביעות אהדה לעם הפלשתיני האומלל, שנאה ליהודים ותמיכה במסרים הרצחניים של השיר. טעימה מדברי המשורר ממחישה את הקו: "בעזה יש גברים אמיצים שחופרים מנהרות וחוזרים עם מלא חלקי גופות בשקים", "גברים, נתיז לך מהדם שלנו, בום יש מלחמה הלילה... ברוך הבא לילדי/גברי אל קודס... בין מכות הגז אנחנו החזקים... תגיב, עמי, אל תעביר את החיים סתם". השיר גדוש בדימויים ורמיזות של משטמה ליהודים וקריאה לפעולה נגדם. הוא קורא לכבוש את המקומות הקדושים בירושלים, מדבר על "לדפוק" את שוטרי מג"ב (האתיופים) ועוד לאין קץ.
שאב ג'דיד הוא חלק מקבוצה שמכנה את עצמה "BLTNM", ועוסקת, לכאורה, בהיפ־הופ פלשתיני. רק שמתוך ירושלים, בירת ישראל, היא מייצרת הסתה מרוכזת וקיצונית נגדנו. כזו שמהווה קצה קרחון של הנעה לפעולות רצחניות, שמדינת ישראל לא עושה נגדה דבר. במסגרת הזו, נוספו קבלני הסתה פרטיים להסתה המוסדית של הרשות הפלשתינית וחמאס.
ביניהם, למשל, בלוגר שגר בשכונת בית חנינא בירושלים - סלאח זיגארי. לזיגארי יש מיליוני עוקבים, והוא בנה קריירה ברשת מלקלל אותנו, לייחל למותנו ולקרוא לפעולה של העם הפלשתיני המדוכא. מתוככי עיר הקודש הוא עורך סיורים מצולמים, למשל בכותל, משם הוא מדווח לעוקביו על היהודים המסריחים - שמריחים אותם מ־1,000 קילומטרים. אנטישמיות רצחנית כבר אמרנו?
המילה, כידוע, מכוונת את הרובה, והמילים והתמונות לא רק מביאות מנדטים לבן גביר, הן פשוט הורגות. אז איפה השב"כ, היכן הפרקליטות, איפה הממשלה, זו הקודמת וזו הנוכחית?
המאבק הדיאלקטי
רק שדווקא מאז שהתפרסם השיר הרצחני של שאב ג'דיד, ניכרת גם תופעה הפוכה. בעצם אותם הימים, ימי הפוגרומים בערים המעורבות, ביקר מנסור עבאס, אז חבר כנסת מהרשימה המשותפת, בבית הכנסת בלוד שהוצת על ידי הפוגרומיסטים הערבים. לצד ראש העיר לוד, יאיר רביבו, הוא אמר לתקשורת: "זאת היתה שגיאה של קומץ קטן. אסור לפגוע במקומות קדושים, ומי שעושה זאת פועל בניגוד לאסלאם. אין מקום לקבל את זה, כפי שאנו כואבים כל פגיעה במסגדים שלנו. הקו האדום זו אלימות מכל סוג".
מאז רץ ראש המפלגה האסלאמית לבד בבחירות, נכנס לקואליציית הניגודים בראשות בנט, והפגין קו עקבי במעשים ובהכרזות. בניגוד מוחלט למנהיגים הקלאסיים של החברה הערבית, הוא הפסיק להסית נגד עצם קיום מדינת היהודים. שוב ושוב ביטא בפומבי את הנוסחה ההפוכה: הכריז שהוא מכיר באופי היהודי והציוני של מדינת ישראל ולא מבקש לשנות אותו, רק להשתלב ולזכות בשוויון אישי לאזרחים הערבים.
זהו מסר מהפכני, לא פחות מכך, מול הרצחנות, האלימות וההסתה של שאב ג'דיד ודומיו. לנוכח שלילת הלגיטימיות שלנו מצד טיבי, עודה ודומיהם, מנסור עבאס ותומכיו מביאים רוח חדשה. והנה, הקו של עבאס לא רק לא פגע בתמיכה הציבורית בו - הסקרים הנוכחיים מגלים שהוא יכול בהחלט להגיע לחמישה מנדטים. הוא זוכה לתמיכה דומה בממדיה ליתר חלקי הרשימה המשותפת יחדיו. מאבק שוויוני מתנהל בתוך החברה הערבית, בין העוינות המוחלטת לבין הידידות למדינת ישראל.
האנטיתזה שמציב מנסור עבאס משקפת את מה שאנחנו רואים יום־יום בחוצות: בבתי החולים, בקניון, בכנרת, וגם במזרח ירושלים. ערבים חיים, עובדים ומבלים שכם אל שכם עם יהודים. רבים רוצים להשתלב מבלי לחתור לעיקור האופי הציוני של המדינה. אצל רבים אחרים מתרוצצות שתי המגמות יחדיו - עוינות שנובעת מההסתה, לצד רצון להתקרב לטוב ולשפע של החברה היהודית.
מכאן אנחנו ניצבים, לראשונה, בפני מאבק דיאלקטי, שמחייב פעולה מקבילה בשני כיוונים מנוגדים. את תופעת שאב ג'דיד ויתר קבלני השנאה צריך לרסק: לעצור, להעמיד לדין, לשלוח את המסיתים להצטרף למושאי הערצתם בכלא, ובהחלט לשלול אזרחות ואפילו לגרש. מי שיהודים מסריחים לו מ־1,000 קילומטרים יש להעבירו לצפון קוריאה. ופרט להסתה, חייבים לעקור ביד ברזל את הניסיונות המעשיים לחסל אותנו, מרמאללה ועד עזה, מהמשילות בנגב ועד לפרוטקשן בגליל.
במקביל למאבק הנחוש באויבים, חשוב להיענות ליד המושטת מצד המנהיגות הערבית החדשה, בראשות עבאס. לפגוע באויבים ולחזק את הידידים, כאשר כל אחד ממרכיבי המהלך הזה יחזק את השני. המאבק בהסתה ובטרור יעודד את הידידים, ואימוץ הידידים ימחיש לקורבנות ההסתה שיש דרך אחרת לחיים טובים יותר. אמנם, מהלך כזה לא יוסיף מנדטים לאיתמר בן גביר, אבל הוא יעשה טוב לכולנו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו