שבע שנים אחרי הרצח של רנה ז"ל: הצדק עדיין לא נעשה

רנה שנרב היתה בת 17 כשמטען צד קרע אותה מהעולם ופצע את אחיה דביר ואת אביה במעיין עין בובין, ליד דולב. צה"ל פשט ועצר במהירות חמישה פעילים מרכזיים שהועמדו לדין בדצמבר 2019. שבע שנים חלפו, ונכון להיום אין הכרעת דין.

אבל דיונים? אוהו, דיונים יש ויש. נקצר לכם כיצד נראים דיונים במשפט רצח טרור בישראל של 2026, שאת חלקם שיתף דביר עצמו: כמה דקות(!) לפני המועד סנגורית של אחד המחבלים הודיעה שהיא לא מגיעה. סנגור של מחבל אחר הודיע שהוא יבריז גם כן, מסיבות משפחתיות.

נחדד: רוצחים ניסו למחוק חצי משפחה שרוחצת במעיין והתפשרו על רצח נערה, ועורכי הדין שלהם שולחים הודעות ביטול כאילו מדובר בתור לרופא שיניים ביום רביעי. בית המשפט לא מצמץ ונתן להם שבוע להסביר למה לא צריך להטיל עליהם סנקציות ועונש על אי־הופעה לדיון ברצח. ואז, כמובן, לא מטילים כלום. נאדה.

אגב, שבע שנים אחרי הפיגוע הדיון עדיין סובב סביב שאלת העדים. כן, עדיין בשלב הבאת הראיות, כאילו הזמן הוא משאב חינמי והצדק יכול לחכות. בצרפת משפט מחבלי נובמבר 2015 שרצחו 130 בני אדם ארך עשרה חודשים בבית המשפט. הרשעה. מחבל המרתון בבוסטון הורשע בתוך פחות משנתיים.

והרש"פ כמובן מממנת את הקומדיה. או, אם תרצו בשפה קצת פחות נעימה לאוזן: אנחנו מממנים. יותר מ־200 מיליון דולר של תעשיית טרור שלמה עם תקציב, תלושי שכר ותנאים סוציאליים, מתברר, כוללת גם שכר טרחה של עורכי דין שדוחים דיוני רצח בבית המשפט בהתראות ששמורות לישיבה עם החברים לסיגריה.

אנחנו משלמים כספים לרש"פ, שמעבירה אותם לסנגורי הרוצחים שלא באים כי ביום שלישי לא מסתדר להם. מעגל מופלא ומשומן היטב שבו ישראל מממנת את ההגנה על רוצחי ילדיה, שמצידם לוקחים את הזמן כי המונה גם ככה דופק. ואיש לא יעצור את הקרוסלה.

האבסורד לא נגמר שם. מתברר שחלק מהדיונים מתקיימים בזום. נפשט: עורכי דין ושופטים מנהלים דיון משפטי נפיץ עם משפחה שכולה כואבת וממתינה, באותה הצורה שבה תלמידי יסודי משלימים שעת מחנכת בתקופת קורונה. אויש, נפלה הרשת. רגע, המצלמה לא עובדת. ילדים, מי הדליק את המיקרופון? שקט רגע, המורה מנסה לדבר.

שבע שנים הן לא חריגה - הן שיטה. סחבת מובנית, מכוונת, שמתחזה לסדרי דין. ביורוקרטיה שטוחנת את הצדק לאט עד להתאדות מלאה, ונשאר רק תיק עם מספר ותאריך הדיון הבא. משפחת שנרב מגיעה לכל דיון (וזום) שנה אחרי שנה. צופים ברוצחי ילדתם יושבים משועממים פעם אחר פעם ובשלל תירוצי דחייה. שבע שנים נטולות הרשעה, גזר דין וסוף לסיוט. רק עוד דיון, דחייה, ושבוע להסביר.

שבע שנים הן לא עיכוב - זהו מסר לכל משפחה של נרצחים ונפגעים מטרור בישראל: כמו בשיחות עם בט"ל, בזק והוט: הצדק שלכם לא דחוף והכאב שלכם יכול לחכות. יש סדרי עדיפויות, ואתם לא בראשן. מייד נענה לשיחתכם. או שלא.