מערכת החוק קברה שוב את ימנו, לעיני הציבור: כתב אישום נגד כתבי האישום

את בנימין ימנו זלקה ז"ל לא רצחו רק ברחוב.

המערכת כולה קברה אותו פעם נוספת, לאט, בשלבים, מול עיני הציבור כולו. ומה שרואים עכשיו בכתבי האישום הוא כבר לא רק תיק פלילי.

זה מופע כשל מערכתי מהדהד, כמעט בכל שלב אפשרי: מהרחוב, דרך החקירה, דרך הפרקליטות ועד אולמות בית המשפט.

המשטרה: כישלון מהדקה הראשונה

המשטרה נכשלה מהרגע הראשון.

בחקירת תיק רצח, השעות הראשונות הן זהב. שם תופסים סכינים. שם מפרידים חשודים. שם שוברים גרסאות. שם מונעים תיאומים. שם עוצרים את שטף השיבוש לפני שהוא הופך לבלתי הפיך.

אבל כאן?

החשודים הסתובבו חופשי במשך שלושה ימים. שלושה ימים אחרי לינץ' קטלני. שלושה ימים שבהם לפי החשד מחקו טלפונים, העלימו בגדים, תיאמו גרסאות, הסתירו ראיות והתכוננו לחקירה. ובאירוע שבו מעורבים 19 בני נוער, כל שעה כזאת מכפילה את הנזק הראייתי.

איך ייתכן שבאירוע מתועד, רב משתתפים, מתוקשר, עם סרטונים שרצים בכל הארץ, לוקח ימים להתחיל להשתלט על הזירה האנושית של האירוע?

איך ייתכן שהסכין עדיין לא נמצאה?

איך ייתכן שעד היום נשענים על "אמירה משתמעת" מתוך תרגיל חקירה כדי להבין מי דקר בפועל? והאם הייתה כוונת תחילה?

הפרקליטות: פסיפס מרוסק של עבירות

ואז מגיעה הפרקליטות.

ובמקום לראות כתב אישום חד, נחוש ונוקב נגד חבורת לינץ' - הציבור מקבל פסיפס מרוסק של עבירות: 

רצח באדישות. חבלה בנסיבות מחמירות. שיבוש הליכי חקירה. כאילו לא מדובר באירוע שבו נער איבד את חייו בתוך אלימות קבוצתית מצולמת.

וכאן צריך לומר ביושר - יכול להיות שהפרקליטות באמת הגישה רק מה שהיא חושבת שתוכל להוכיח. אבל אם זה המצב זה לא מנחם - זה רק מוכיח עד כמה החקירה נפגעה.

כי פרקליטות אמורה להגיש כתב אישום שמבוסס על ראיות חזקות, לא על ניהול סיכונים אחרי קריסת חקירה. והתחושה הציבורית קשה. שבמקום להילחם על האמת עד הסוף, המערכת כבר מתכוננת להסביר למה אי אפשר להגיע אליה.

בית המשפט: ריכוך ברגע האמת

אבל גם בזה זה לא נגמר, כי אז מגיע בית המשפט.

ובזמן שהציבור עדיין מנסה לעכל רצח בלינץ' של נער, חלק מהחשודים כבר משתחררים למעצרי בית.

במדינה שבה שוב ושוב מספרים לנו שצריך להילחם באלימות נוער, שצריך להחזיר הרתעה, שצריך אפס סובלנות ללינצ'ים, לכנופיות, לאלימות רחוב. כשהמבחן האמיתי מגיע - המערכת כולה משדרת משהו אחר לגמרי.

המשטרה משדרת איטיות. הפרקליטות משדרת חולשה ראייתית. בית המשפט משדר ריכוך.

והציבור רואה הכול.

הוא רואה נער שמת ברחוב, הוא רואה סרטונים מזעזעים, הוא רואה עשרות מעורבים.

הוא רואה איך לאט לאט האירוע העצום הזה כפי שנצרב בתודעה הציבורית מתחיל להצטמצם משפטית ככל שהמערכת מתקדמת ומתכווץ: מרצח - לאדישות. מלינץ' - ל"חבלה". ממסוכנות - למעצרי בית.

וזה הרגע שבו אמון הציבור מתחיל לקרוס.

כי המסר שיוצא מכאן הוא מסר מסוכן בצורה בלתי נתפסת. שגם באירוע קיצוני, מתועד, המוני ואכזרי - המערכת עדיין יכולה לאבד שליטה, לאבד ראיות, לאבד הרתעה, ואולי בסוף גם לאבד צדק.

והחלל הזה לא נשאר ריק. לתוך החלל הזה נכנסים פחד, ייאוש וחוסר אמון: פחד של הורים לשלוח ילדים לרחוב, ייאוש של משפחות שמבינות שגם תיעוד לא תמיד מספיק - וחוסר אמון ציבורי במערכת שאמורה להגן על החיים עצמם.

כי בסוף, מעבר לכל סעיף אישום, מעבר לכל דיון משפטי, נשארת שאלה אחת פשוטה וכואבת: אם כך נראית תגובת המערכת לרצח מצולם של נער באמצע הרחוב - אז מה בדיוק אמור לגרום לציבור להרגיש מוגן?

אסור שהתיק הזה יהפוך לעוד הליך מתמשך שהציבור מפסיק לעקוב אחריו. אסור שהמשפחה תישאר לבד במסדרונות בתי המשפט. אסור שהמסר שייצא מהאירוע הזה יהיה שגם בלינץ' קטלני, מצולם ורב משתתפים - אפשר בסוף להתרכך בשם ה"שיקום". חברה שמאבדת את הרגישות שלה כלפי שפיכות דמים ומתחילה לקבל בהשלמה ענישה מקלה על אלימות רצחנית, חוטאת בעצמה באדישות.

ולכן, דווקא עכשיו, אחרי הגשת כתבי האישום, מתחיל המבחן האמיתי - לא רק של הפרקליטות, לא רק של בית המשפט, אלא גם של הציבור: האם נמשיך לדרוש צדק הולם, הרתעה אמיתית וענישה שמשקפת את קדושת החיים - או שגם אנחנו נלמד לחיות עם עוד רצח שנבלע ברעש החדשות הבא?

הכותבת היא עו"ד, פעילה חברתית ויועצת פרלמנטרית לשעבר