הזעם סביב פרשת ימנו מלקה: למה הנאשם לא הואשם ברצח בנסיבות מחמירות?

סרטון הזוועה שבו רואים חבורת נערים תוקפת באכזריות מצמיתה את ימנו מלקה ז״ל, גם לפני שנדקר וגם לאחר שנדקר, בעודו מוטל על הארץ ומתבוסס בדמו, לא נותן מנוח. הזעזוע הציבורי עצר מדינה שלמה, שעקבה אחר ההתפתחויות בחקירה של מי שתחילה נמלטו והסתתרו, כשחלקם גם ניסו לשבש חקירה ולהסתיר ראיות, עד למעצרם בחלוף ימים ארוכים.

אתמול (ראשון) הוגש כתב האישום נגד 16 הקטינים שהיו מעורבים בפרשה הנוראה. הנאשם המרכזי, קטין בן 15, הואשם בעבירה של רצח ״רגיל״, חרף מחאה של בני משפחתו ושל רבים מהציבור, שקראו להאשים את הדוקר בעבירה החמורה ביותר של ״רצח בנסיבות מחמירות״.

המשפחה זעקה שהפרקליטות עשתה ״הנחה״ לדוקר, בכך שייחסה לו מצב נפשי של ״שוויון נפש״ (כלומר, אדישות) לתוצאה של גרימת המוות, וייחסה לו תקיפה שאינה מתוכננת, בעוד שמהדינמיקה שקדמה לתקיפה היה ברור, לדבריה, שמדובר היה בתכנון מכוון לבצע את הדקירה.

הסרט שמתעד את האירוע מוכר לכולנו, אך חומר הראיות המלא שכולל פרטים רלוונטיים נוספים שמשמעותיים מאוד להליך הפלילי אינו נחשף לציבור, ובשלב זה גם לא לקרובים למנוח. לא אחת גם יש בעולם המשפט פער, לעתים משמעותי, בין המציאות העובדתית לבין ״האמת המשפטית״ שמשתקפת בראיות.

במשפט הפלילי הפער הזה הוא החריף ביותר, לאור דיני הראיות וכללי המשפט המהותי ש״מתרגמים״ מעשה בעולם המעשה למשמעותו המשפטית. אפשר להניח שהעובדה שהדקירה בוצעה באזור המפשעה של המנוח, ולא בצוואר או במרכז החזה, הייתה נתון משמעותי שהפרקליטות שקלה ב״תרגום״ זה של המעשה הנורא כמלמד לשיטתה שהדוקר לא תכנן את גרימת המוות או כיוון אליה ב״גיבוש החלטה להמית״ בלשון חוק העונשין.

אפשר להבין לליבם של הקרובים האבלים ושל רבים אחרים שמתקשים לקבל את ההבחנות המשפטיות הללו, כשנראה שהסרטון מדבר בעד עצמו, והכאב הזה מוכר היטב למשפחות נפגעי העבירה במקרים כואבים רבים.

נכון להבהיר שההבדל המשמעותי ביותר בין רצח ״רגיל״, שבו הואשם הקטין, לבין עבירה של רצח בנסיבות מחמירות הוא שרק ביחס לעבירה השנייה קובע חוק העונשין עונש מאסר ״חובה״. גם ביחס לעבירת רצח ״רגיל״ נקבע עונש מאסר עולם, אך לא כחובה ולבית המשפט יש סמכות לסטות מעונש מאסר עולם ולהטיל עונש נמוך יותר.

אלא שכיוון שהנאשם כאן הוא קטין, הרי שגם לו היה מוגש נגדו כתב האישום החמור יותר, החוק ממילא מורה באופן חריג שגם אז לא היה מדובר בעונש ״חובה״.

לצד כתב האישום נגד הדוקר הוגש גם כתב אישום נגד 15 הקטינים הנוספים, בעבירות שהחמורה שבהן היא עבירה בכוונה מחמירה בצוותא, שהעונש עליה עשוי להגיע לכדי 20 שנים. הקריאה בכתב האישום שהוגש נגד בני החבורה מהפכת קרביים.

מתואר שם בפירוט חלקו של כל אחד מהנערים שהשתתף במה שאינו אלא לינץ׳ בפצוע חסר ישע - ואפשר להניח שבית המשפט יחמיר עימם בדין. עלינו לתהות איך הגענו כחברה עד הנה, כשבעקבות האסון רבו הדיווחים על עומק התופעה הקשה של אלימות כנופיות בני נוער סביבנו. ועלינו למהר ולעשות, בדחיפות ובנחרצות, תיקון עמוק.