הגשת בקשת החנינה שהגיש ראש הממשלה בנימין נתניהו לנשיא המדינה יצחק הרצוג, תוך כדי שהמשפט הפלילי נגדו נמצא בעיצומו וכשהוא עצמו מעיד על דוכן העדים, היא צעד חסר תקדים בחומרתו ובמשמעותו הציבורית.
זו אינה בקשת חנינה רגילה. זו הכרזה גלויה: אני, בנימין נתניהו, נמצא מעל החוק והחוקים הקיימים אינם חלים עלי. למעשה הבקשה מצהירה שהפניה לנשיא היא למראית עין בלבד, כדי לספק להמון מראית עין של לגיטימיות למהלך, שכן הבקשה אינה עומדת בסטנדרט משפטי מינימלי כדי להיקרא בקשת חנינה כלל.
ספין
למעשה, מדובר בבקשה כה בלתי סבירה מהפן המשפטי שיש לשער שנועדה למטרות ספין בלבד. הרצוג כבר הודיע שמדובר בבקשה שייקח שבועות כדי לבחון אותה. בנסיבות אלו לא מן הנמנע שסניגורי ראש הממשלה שמתקשה להגיע לדיונים ולהיחקר בחקירה נגדית לצד חובותיו המדיניות, יבקשו לעצור את הדיונים עד שתתברר אותה בקשה.
שופטי נתניהו כבר הוכיחו סבלנות יוצאת דופן לבקשותיו של נתניהו. לא מן הנמנע שבקשה כזו תתקבל והכנסת תצא לבחירות כשנתניהו אינו עסוק במשפט.
בכל השנים שחלפו מאז הוגשו כתבי האישום בתיקי האלפים נגד נתניהו ואפילו בעיצומו של המשפט המתנהל בבית המשפט המחוזי בירושלים, לא שמענו מפיו של ראש הממשלה ולו מילה אחת של חרטה, התנצלות או לקיחת אחריות אישית. לא מילה על הנזק שגרם לאמון הציבור, לא מילה על הפגיעה בשלטון החוק.
במקום זאת, תוך כדי עדותו במשפט, קיבלנו בקשת חנינה שבה הוא אינו לוקח אחריות על מעשיו או מודה באשמה כלשהי. להפך, הוא דורש זכות מולדת, כאילו שלטון החוק הוא המלצה שניתן לבטל כשמפריעה למי שרואה עצמו כ"המדינה בהתגלמותה".
מוסד החנינה אינו כלי פוליטי ואינו מנגנון להצלת שלטון אישי. הוא כלי של חסד, וחסד מחייב ענווה, חרטה וכנות. מי שאינו מודה, אינו מתחרט ואינו מבקש סליחה - אינו ראוי לחסד.
חסינות במקום חנינה
נתניהו לא מבקש חנינה, הוא פשוט מבקש חסינות. והכל בעיצומו של משפט, כשהעדות שלו עצמו עדיין מתנהלת. התקדים היחיד שבו הוענקה חנינה לפני הרשעה סופית היה בפרשת קו 300 ב-1986, כאשר הנשיא חיים הרצוג חנן את בכירי השב"כ עוד לפני משפטם. אלא ששם הייתה הודאה מלאה באשמה, התפטרות ראש השב"כ אברהם שלום, והחנינה ניתנה מטעמים כבדי משקל של ביטחון המדינה, ואושרה מאוחר יותר על ידי בית המשפט העליון כ"סמכות חריגה שיש להפעילה רק כשסתום ביטחון".
מאז גובשה הנחיית היועץ המשפטי לממשלה: ככלל, אין נשיא המדינה דן בבקשות חנינה אלא לאחר הרשעה סופית ומיצוי כל ההליכים, למעט במקרים נדירים ביותר. בקשת נתניהו אינה עומדת אפילו בקריטריון המינימלי של אותו חריג נדיר. אין כאן הודאה, אין התפטרות, אין ויתור על השלטון - להפך: יש דרישה מפורשת להמשיך לכהן כראש ממשלה ולהמשיך לקיים את המדיניות בה נקט עד כה, מדיניות שכל מטרתה השמדת הדמוקרטיה ואחיזה חסרת מעצורים בשלטון.
גם היועצת המשפטית לממשלה כבר הבהירה בעבר כי הסמכות לעיכוב הליכים או לחזרה מאישום בנסיבות יוצאות דופן נתונה בידיה בלבד, ולא בידי הנשיא.
חנינה שתינתן כעת, בעיצומו של משפט מתנהל, תהיה התערבות גסה וחסרת תקדים בעבודת התביעה וברשות השופטת, ותיצור תקדים מסוכן בו כל נאשם בעל כוח פוליטי יוכל לעצור את משפטו באמצעות לחץ על נשיא המדינה.
יתרה מכך, אם וכאשר תונח המלצת מחלקת החנינות במשרד המשפטים על שולחנו של הנשיא, כפי שקובע החוק - סביר להניח שהמלצה זו תהיה שלילית. הבקשה ונימוקיה אינם עולים בקנה אחד עם הסטנדרטים המשפטיים המקובלים והמחייבים לבחינת חנינה (הודאה באשמה, חרטה כנה, נסיבות הומניטריות חריגות או שיקולי ביטחון לאומי כבדי משקל). לכן, אם הנשיא יחליט בכל זאת להיענות לבקשה, הדבר יהיה ככל הנראה בניגוד גמור לעמדתו המקצועית של הפרקליט הבכיר שיכתוב את ההמלצה, ויהווה סטייה חמורה מהנורמות שמשרד המשפטים עצמו קבע ומפרסם שנים רבות.
אסור לנו ליפול לאשליה ש"טובת המדינה" מחייבת את החנינה. טובת המדינה מחייבת בדיוק את ההפך: עמידה איתנה על שלטון החוק, שבליבו השוויון בפני החוק. טובת המדינה דורשת שראש ממשלה המואשם בפלילים לא יעקוף את ההליך המשפטי המתנהל נגדו.
הנשיא הרצוג נמצא כעת בצומת היסטורי. אם ייעתר לבקשתו של נתניהו הוא יהפוך את מוסד החנינה לכלי פוליטי שמטרתו היחידה היא להנציח שלטון של אדם אחד על חשבון שלטון החוק. אם ידחה אותה - הוא יחזק את הדמוקרטיה הישראלית הגוססת ויוכיח שגם בימים קשים יש גבול מוסרי שנמצא מעל הפוליטיקה. אני מקווה בכל לבי שהנשיא יבחר בדרך השנייה. כי אם לא, נגיע למצב שבו המושג "שוויון בפני החוק" יהפוך למילים ריקות מתוכן, והדמוקרטיה הישראלית תשלם מחיר כבד מנשוא.
הערה דיונית לסיום: אמנם, הנשיא ופעולותיו כמסגרת תפקידו חסינות מביקורת בג"צ. יחד עם זאת חנינה מאת הנשיא דורשת חתימת קיום של שר המשפטים. אינני תמימה לחשוב ששר המשפטים הנוכחי יסרב לחתום חתימת קיום על החלטת חנינה כזו, אם תבוא. יחד עם זאת, נגד השר ניתן לעתור לבג"צ, בין היתר בטענה כי חתימת קיום בנסיבות העניין היא בלתי סבירה וכי השר לא שימש שסתום ביטחון כפי שמצופה ממנו בנסיבות העניין. הסאגה לא תסתיים בחנינה, אלא בבג"צ, וזו בדיוק הסיבה שהשופרות עסוקים בהחלשת בג"צ בשנים האחרונות. להווה ידוע שנשיא חלש כבר יש לנו.
הכותבת היא שופטת בדימוס ועו"ד העוסקת בפלילי ועתירות לבג"צ
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו