למען יציבות המדינה: עדיפה פשרה על עקרונות

בשיח הציבורי בישראל נוצרו בשנים האחרונות שני נרטיבים מנוגדים בתכלית. לפי האחד, בעשורים האחרונים בית המשפט העליון נטל לעצמו בהדרגה עוד ועוד סמכויות, עד שהפך הלכה למעשה לפוסק האחרון בכל מחלוקת ציבורית. לפי הנטען, המציאות של בית משפט עוצמתי כל כך מנוגדת לעקרונות היסוד הדמוקרטיים ומעקרת את הדמוקרטיה הישראלית מתוכן.

לפי הנרטיב השני, בעשורים האחרונים המערכת הפוליטית בישראל השחיתה את דרכה, ופגעה בעקרונות היסוד הדמוקרטים. במציאות שנוצרה, בית המשפט העליון הפך למגינה האחרון של הדמוקרטיה, מפני הכוחות המנסים לעשות בה שימוש פסול. המחלוקת הנרטיבית הולידה מהלכים פוליטיים ושיפוטיים שונים, שבסיבוב הלפני אחרון הובילו למשבר חברתי חריף, שנקטע (באופן חלקי) רק בגלל אירועי שמחת תורה והמלחמה שהחלה מייד אחריהם.

המלחמה עודנה נמשכת, והאתגרים הביטחוניים והמדיניים מולם ניצבת המדינה קשים ומרכבים. חרף זאת, נדמה שאנחנו עומדים על סיפה של מערכה נוספת בין הצדדים הניצים. לבית המשפט העליון חסרים שלושה שופטים. שר המשפטים, מבקש למנות שני מועמדים שהשקפת עולמם בדבר תפקיד השופט דומה לזו של המחנה שאותו הוא מייצג ומועמד שלישי המועדף על ידי השופטים. נציגי בית המשפט העליון בוועדה למינוי שופטים מתנגדים למועמדי השר, בטענה שהללו אינם עומדים ברמה הנדרשת משופטי העליון.

לבית המשפט העליון חסר גם נשיא. שופטי העליון בוועדה מסתמכים על הנוהג ומבקשים למנות כנשיא את השופט הוותיק ביותר, יצחק עמית. השר מתנגד למינויו של עמית, אך מציע, כפשרה, לפתור את שתי המחלוקות בבת אחת: מינויו של עמית כנשיא, תמורת מינוים לכהונה של מועמדי השר. שופטי העליון דוחים את הצעת הפשרה וטוענים שהקישור המוצע בין שתי הסוגיות יוצר מראית עין לפיה השופטים משלמים "אתנן" תמורת מינויו של עמית כנשיא.

שתי האפשרויות רעות

וכאן נכנס בית המשפט העליון לתמונה. ביום חמישי האחרון, הרכב של שלושה שופטים קצב פרק זמן של חמישה שבועות, שעד לסיומו על הוועדה למינוי שופטים למנות נשיא לבית המשפט העליון. הדרמה בעיצומה, והפרשנים השונים, מהתקשורת, מהאקדמיה ומן המערכת הפוליטית, צופים במחזה ומפזרים הערכות: מה יעשה השר? האם יציית להוראת בית המשפט ויביא למינויו של עמית או שיסרב להכריע בעניין עד שתושג הסכמה על זהות השופטים החדשים?

העניין הוא ששתי האפשרויות רעות, רעות מאד. אם השר יעמוד במריו, ייווצר תקדים מסוכן, שיערער לחלוטין את הסדר הציבורי בישראל. אם השר יציית, השקט אולי יחזור לשרור, לעת עתה, אך הדבר יגרום נזק חמור בטווח הארוך. מדוע?

סקרי דעת קהל מהימנים מצביעים על פיחות הדרגתי שחל בעשורים האחרונים באמון הציבור בבית המשפט העליון. אותם סקרים מלמדים גם ששאלת האמון תואמת כיום במידה רבה את החלוקה המגזרית והפוליטית בישראל: תומכי השמאל מגלים אמון בבית המשפט ואילו תומכי הימין אינם מאמינים בו. ויתור מצד השר יתפרש כביטוי נוסף לרודנותו של בית המשפט ויעמיק עוד יותר את חוסר האמון העמוק שחש חלק נכבד מהציבור בישראל כלפי מוסד זה.

שופטי העליון נוהגים להשתמש באמירתו הידועה של אלכסנדר המילטון, לפיה לרשות השופטת אין חרב ואין ארנק, וכל כוחה נסמך על אמון הציבור. המציאות המוכרת לכולנו מלמדת שלבית המשפט דווקא יש לא מעט חרבות ועם זאת, לוז הטענה מדויק: כוחו של בית המשפט מבוסס במידה רבה על אמון הציבור, ובדיוק מטעם זה, יש לעשות הכל כדי למנוע את העמקתו של חוסר האמון הציבורי בבית המשפט העליון, שתגרם אם השר "ייכנע" לבית המשפט.

בימים כתיקונם, היה מקום לנסות לברר איזה מהנרטיבים שהוצגו למעלה קרוב יותר לאמת. היה ראוי גם לדון בשאלה מי מהצדדים הוא הצודק במחלוקת העכשווית בשאלת מינוי הנשיא ומילוי המושבים הריקים בבית המשפט העליון. כדאי היה גם לבחון את מידת התבונה והצדק בהתערבות השיפוטית במחלוקת זו. אלא שאנחנו לא בימים כתיקונם, ומעמדו של בית המשפט אינו כתיקונו – שני הדברים בלשון המעטה. במציאות שנוצרה, טוב יעשו שופטי העליון אם ימצאו דרך להגיע להסכמה עם שר המשפטים, ובכך ימנעו את העמקת השסע החברתי ומשבר האמון כלפי בית המשפט, המאיימים על יציבותה של המדינה.

פרופ' גדעון ספיר הוא מומחה למשפט חוקתי באוניברסיטת בר אילן