הנשיא אהרן ברק ציטט פעם אמרה ידועה של שופט ביהמ"ש העליון בארה"ב אוליבר ונדל הולמס הבן, לפיה חופש ביטוי לא מעניק לאדם זכות לצעוק באולם מלא וסגור: "שריפה!" ולחולל בהלה. אפשר להגיד, שבראיונות סוף השבוע הוא היה אחד מאלה שניסו ליצור בהלה כשאמר על הרפורמה שהציג שר המשפטים, יריב לוין: "זה דומה למהפכת טנקים". ברק קרא למעשה למרי אזרחי.
הרוב בארץ שבחר את הממשלה נדרש לעמוד איתן מול המתקפות האלה שקוראות לערעור היציבות. איך אמר המשורר: אל יפול רוחכם. אבי האומה, מכונן המדינה, דוד בן גוריון, עומד מאחורי תפיסת הרוב שתומך ברפורמה. זאת למעשה נועדה להשיב את הסדר הדמוקרטי על כנו.
כשמדובר בעסקי משפט וחוקה נוהגים לנופף במסכה של מנחם בגין המנוח תוך הוצאת דבריו מהקשרם. אבל זכות הדיבור גם לבן גוריון. ראש הממשלה הראשון התנגד לחוקים בעלי חשיבות יתרה על פני חוקים אחרים ושלל את הצורך לחוקק חוקים מסוימים ברוב מיוחס. "וביחוד אין הגיון כי נעשה מה שעשו באמריקה: מסרו לבית המשפט את הסמכות לפסול חוקים אם הם מתנגדים לחוקה", אמר בן גוריון בנאום בפני ועדת חוקה חוק ומשפט ביום 13 ביולי 1949. "אמריקה היא מדינה גדולה ועשירה, לא אכפת לה איזה אבסורדים יהיו בתוכה", והביא בתור דוגמא חוק נגד שיעבוד ילדים שבית המשפט העליון פסל משום שהיה מנוגד לחוקה. "אך בארץ כמו שלנו, תארו לעצמכם שהעם רוצה משהו, ובאים שבעה אנשים המכותרים בתואר של שופטים – וכל הכבוד לשופטים – ויפסלו חוק אשר העם רוצה בו! אצלנו תהיה מהפכה. אני חושב שמתן סמכות כזאת לשופטים הוא דבר ריאקציוני, הציבור לא ישלים עם זה". עוד אמר אז בן גוריון: "מוטב שיעשו חוק רע, מאשר מיעוט ישתלט. יען כי לא יסבלו זאת".
הדבר המעניין הוא שבישראל מכל מיני סיבות דווקא כן סבלו זאת. חוק העל – חוק יסוד: כבוד האדם וחרותו, וכן חוק יסוד: חופש העיסוק – התקבלו בהליך הרבה פחות דמוקרטי מהדרך הגלויה והפתוחה של הרפורמה הנוכחית. בספרו 'הליברליזם בישראל' (2019) כותב פרופ' מני מאוטנר, כי "שלושת היוזמים של שני חוקי היסוד של 1992, אמנון רובינשטיין, דן מרידור ואוריאל לין נמנעו מלומר לכנסת במפורש כי שני חוקי היסוד יולידו בהכרח ביקורת שיפוטית של חקיקת הכנסת". דהיינו, לא רק תמימות ובורות של חברי הכנסת שהצביעו על חוקי היסוד בהשתתפות זעומה; אלא הייתה כאן גם הונאה.
לעומת זה משך שנים רבות, מתריעים בכתבי עת ובעיתונות הימין בעיקר על העריצות המשפטית המשתלטת, וגם דנים בגלוי בצורך להחזיר עטרה ליושנה. אבל לנשיא ברק ולחבריו המלומדים לא היה נאה להתווכח עם אישים שכתבו ב'השילוח' וב'תכלת' לפניו. הסגנון האנטי-דמוקרטי, תוך שימוש ברטוריקה מתלהמת ודליקה, שמפגינים מתנגדי הרפורמה הוא חלק מהמסורת האליטיסטית של קבוצה מיוחסת שחונכה לחשוב שהיא שווה יותר מהרוב בציבור הישראלי.
ברק סבור שהוא מחליט בכל
רק במרחק השנים אפשר להבין את סוג הדמגוגיה המכובדת שאהרן ברק התמחה בה. בוויכוח פומבי שהוא ניהל באוניברסיטה העברית ב-2007 מול פרופ' פוזנר מאוניברסיטת שיקגו, הוא השתמש במטאפורות החביבות עליו: "אי אפשר להגיד אצלנו זה לא יקרה. אם זה קרה בגרמניה, ארצם של בטהובן וגתה, זה יכול לקרות גם אצלנו". כלומר, הגרמנים עם נשגב ונעלה, קל וחומר היהודים שהם נחותים מהם; צריך להיזהר מהרוב היהודי. אחר כך, סיכם: "דמוקרטיה צריכה לדעת להילחם בטרור עם יד אחת קשורה". אולי זה מסביר למה הטרור שורד בארצנו יד ביד עם המשפטיזציה. אבל האסטרטגיה של ברק שאותה הטמיע בכל המערכת היא, שיש איזון בין הרוצח לקורבן ומי שמוסמך להחליט כמה קורבנות בנפש שווים חיסול של מחבל או מנהיג מחבלים, הוא אהרן ברק או משפטן בצלמו. באותו ויכוח דיבר ברק על תפקיד השופט להתערב בפקודות ובתכניות קרב ובתוואי של מכשולים כמו הגדר ועוד ועוד.
נוצרה בבחירות האלה הזדמנות היסטורית. העריצות המשפטית שגשגה על מצע חוסר היציבות הפוליטית והחולשה הקואליציונית. הממשלה לא צריכה להירתע, אלא להמשיך במסלול של ויכוח חופשי ודיאלוג אבל עם דבקות במטרה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו