92 אחוזים מהציבור הערבי בישראל תומכים בהתערבות שב"כ במיגור הפשיעה בחברה הערבית. כך עולה מסקר מקיף שערכנו בחברה הערבית באמצעות מכון סטאטנט, אשר בחן את מידת התמיכה בשימוש בטכנולוגיות המתקדמות שבידי שב"כ, לצורך איסוף הנשק הבלתי חוקי במגזר הערבי.
והמסקנה הברורה היא, בניגוד לרוח הנושבת מהמנהיגות הפוליטית הערבית ומגורמים קיצוניים, שאזרחי ישראל הערבים דורשים משילות, ותומכים באופן חד-משמעי במאבק נחוש של המדינה בפשיעה ובאלימות ברחוב הערבי. זאת, כולל תמיכה בשימוש נקודתי ומוגבל במקום ובזמן בטכנולוגיות מעקב מתקדמות, לצורך איסוף הנשק. נותר רק להבין מה עומד מאחורי ממצא מובהק כל כך. כלומר, מדוע מבקש הציבור הערבי את טיפול השורש המכאיב הזה.
אנחנו רואים זאת כביטוי לבשלות שאליה הגיעה החברה הערבית, ולתרגומה להחלטה ציבורית. לא עוד האשמות, וגם לא עוד דרישה כללית לפעולה מצד רשויות האכיפה, אלא דיון בפרטים ובמשמעויות של פעולת האכיפה הנדרשת, ואף קבלת הכרעה ברורה: כן, אנו רואים את הביטחון האזרחי האישי כצורך העיקרי העומד מעל לכל. כן, אנו דורשים אכיפה והשלטת חוק וסדר, כולל באמצעות טכנולוגיות שמשמשות את שב"כ לסיכול טרור לאומני, יהודי כערבי.
אם יש בידי המדינה טכנולוגיה מצוינת, שבכוחה לעצור את דם בנינו הנשפך כמים, שבכוחה לנקות את הרחובות מנשק בלתי חוקי ולהילחם בנחישות וביעילות בייאוש, באימה ובתהומות היגון שבסוכות האבלים הבאות של משפחותינו, שכנינו, חברינו ומכרינו - למי בכלל אכפת למה עוד משמשת הטכנולוגיה הזו? ואיך בדיוק נעשה זאת בלעדיה?
הימנעות הציבור הערבי מתמיכה באסירים שברחו מכלא גלבוע ואי־מתן הסיוע, הבהירו בצורה הנוקבת ביותר, חרף הצהרות המנהיגות הערבית, היכן באמת ממוקם הציבור הערבי בשאלת יחסו למדינה. תוצאות הסקר מעניקות לכך משנה תוקף.
הגיע אפוא זמן שינוי. אנו מצפים מהמדינה להפגין את משילותה, למלא את חובתה הבסיסית כלפינו, לגאול אותנו מהאנרכיה ההולכת ומשתלטת על מרחבינו הציבוריים, שהורסת את קהילותינו והורגת את ילדינו, ולמגר את האלימות והפשיעה בכלים העומדים לרשותה. רוביקון הדם נחצה. בלעדי מיגור זה לא נוכל לחיות חיים דמוקרטיים בטוחים ומשגשגים.
אנו מצפים לכך גם נוכח העובדה שאכיפת החוק והסדר אינה עומדת בפני עצמה, אלא היא תנאי תשתית משלים וסינרגטי לשינוי חברתי ותרבותי עמוק יותר: אנו משוכנעים שכשתאחז המדינה את שור הפשיעה והאלימות הערבית בקרניו, ואת מקום הפחד, הייאוש וההרג יתפסו אופק פתוח, ביטחון ותקווה, יתפנה גם מקום לתהליכים ארוכי טווח.
למשל, העמקת שיתוף הפעולה בין קהילותינו למדינה, בניית מסגרות חינוך בלתי פורמליות לנוער הערבי, שיסייעו לנו להתמודד עם תחושת חוסר התכלית שלו, הקמה והנעה של מיזמים להכוונתו להשתלבות בתעשיית ההיי־טק, והשבת החיוניות שתביא למימוש הפוטנציאל העצום האצור בקרבו ושמחפש את דרכו להתממש.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו