היום שבו איבדתי סופית את התקווה לשלום עם הפלשתינים

את הסכם אוסלו רקחו בשנתיים ורצחו בשלושה ימים בסוף ספטמבר 1996. בשוך אִישָם של אירועי מנהרת הכותל, כאשר ישראל והרשות הפלשתינית החלו למנות את מתיהן, שמעתי סוף סוף את קולו של מקבילי הפלשתיני, הקולונל ריבחי מודה ומסביר מדוע השוטרים הפלשתינים פתחו באש והרגו בנו: "ההוראה הייתה של הראיס (ערפאת) וזה לא נושא שניתן לוויכוח". "אתה מבין שיריתם וחיסלתם את השלום?" הקשיתי. "ירינו? כן. חיסלנו את השלום? לא בהכרח. אפשר להמשיך", הוא ניסה לנחם. הירי וההרג נפלו עלינו בהפתעה. שנה שלמה של ניסיון ליצירת אמון הדדי, תיאום ציפיות מוצלח ובנייה משותפת של מערכת יחסים היו כלא היו. הם עמדו בהיפוך מוחלט לעננה שהתקדרה עלינו באותו הסתיו של 96'.

לפני 25 שנים בדיוק נכללתי בקבוצת קציני צה"ל שכונתה בחוגים מסוימים בנימת בוז, קציני אוסלו. ביחד עם עמיתיי הקמנו את מערך התיאום הביטחוני עם הרשות הפלשתינית בגדה המערבית, על בסיס הכוונה של "הוגי ההסכם", שהתיאום הביטחוני יהיה הקטר שיוביל את רכבת השלום. ואמנם, הקטר עלה על הפסים והחל למשוך את קרונותיו הכבדים במעלה ההר. מערך התיאום לא כלל רק סיורים צבאיים משותפים ותיאום הסדרי תנועה בצירים. נכללו בו גם ארוחות ושתיית קפה בחד צוותא, ביקורים הדדיים, ובכלל, כל מה שמייצר אמון וקרבה, גם לחיצת יד למי שרצח יהודים, גם היתר לאנשי אש"ף לנוע במדיהם שלרבים הזכירו מעשי רצח מחרידים. האמנו שבכך, אנו ישראלים כפלשתינים, מניחים את העבר בצד ועולים על נתיב השלום המיוחל. אלא שמנהיג הפלשתינים יאסר ערפאת, ממש לא האמין בכך, הוא בעצם זה שרצח את רעיון השלום.

אני מגייס את כל הבנתי הפלשתינית והערבית ולא מצליח לגרד מילימטר של תקווה שיום יבוא והפלשתינים יכירו במדינתי כמדינת הלאום היהודי. אני מסכם אלפי שיחות עם בני הגדה ומתקשה להבין את האופטימיות של מי שעדיין מאמינים בשלום ושואל אותם - מי יסכים להתפשר על ירושלים? סוגיית הפליטים? ההתנחלויות? על הגבולות ועל שטחי C? על המים? ראוי שנזכור - הפלשתינים לא ניאותו להתפשר עד היום ולו על נושא בודד אחד. אני קורא את שפת הגוף של אבו מאזן באומרו שאף מנהיג פלשתיני לא יסכים ללכת לעולמו ולהיכנס להיסטוריה כמי שחתם על הפשרה ההיסטורית "עם היהוד". פיו וליבו מעולם לא היו כה שווים.

אני שומע את קולותיהם של ישראלים לא מעטים שעדיין מאמינים שניתן להגיע להסכם שלום עם הפלשתינים. גם אני האמנתי פעם אך צר לי, לא עוד. מדוע? אני מעיין בדברי המנהיגים הפלשתינים הקוראים לג'יהאד נגד ישראל, אני קורא את תכני ספרי הלימוד של ילדים רכים ברמאללה ובשכם שהם השתקפות מלאה של דרשות המסגדים המזוויעות ואני צופה בקריאת כיכרות ורחובות על שמם של רוצחי אימהות יהודיות על טפן. אבד כל שביב תקווה, הפכתי לפסימיסט המתקשה להאמין שהדבר הוא בר תיקון.

עד כמה שהדבר יישמע כואב, הוא קודם כל, ובעיקר נכון. לפני 100 שנים, מאז עלה ההמון הפלשתיני בראשות המופתי אל חוסייני על הרובע היהודי בירושלים, העימות לא פסק. ציוני הדרך שלו אינן אותיות מתות בעלמא אלא כיב מדמם, בלתי עציר: אירועי חברון, המאורעות, הנכבה, גוש עציון, מעלה עקרבים, דיר יאסין, קיביה, אוטובוס הדמים, מעלות, האינתיפאדות.

באוסלו 93' נזרעו זרעיו הבאושים של השלום. בסתיו 96' נזרעו זרעי פורענותו. בקמפ דיויד 2000 הוצע לפלשתינים הסכם גירושין מרצון. מאז, מסרבים הם לתת לנו את גט הכריתות ואף מאיימים "בשלום בית" רק כדי להחריבנו (מדינה דו לאומית), וזאת עד לנקודת הציון הבאה.

אל"מ (מיל.) ד"ר משה אלעד הוא מרצה באקדמית גליל מערבי, שימש כראש מנגנון התיאום הביטחוני עם הרש"פ במסגרת הסכם אוסלו