אם היו שואלים את ראשי הקהילות היהודיות בארה"ב לפני ארבע או חמש שנים, או לכל הפחות בשנתיים האחרונות, מה יהיה מצבם בארה"ב ערב שנת תשפ"ז - ספק אם היו מתארים לעצמם את המצב הנוכחי.
האנטישמיות בארה"ב זינקה לשיא של כל הזמנים. זאת עובדה יומיומית, בוודאי מאז תחילת גלי ההגירה המאסיביים מאירופה (בעיקר) אל "העולם החדש" שמעבר לאטלנטי בסוף המאה ה־19.
בעיר ניו יורק, הריכוז היהודי הגדול ביותר בעולם מחוץ למדינת ישראל, נרשם זינוק של כמעט 70% במספר התקיפות האלימות נגד יהודים: תקיפות פיזיות נגד בודדים, או כלפי מוסדות יהודיים. צלב קרס, סמלה של התנועה הנאצית הגרמנית, נראה ומרוסס בתדירות גבוהה באירועים ועל קירות בתי כנסת ובתי ספר. אלה לא השערות, אלא דוח מפורט של משטרת ניו יורק.
מועמדים ומועמדות לקונגרס ולסנאט, למושלות או לראשות ערים, לא רק אינם זקוקים עוד ל"קול היהודי" - הם מתנערים ממנו במקרה הטוב, או עושים שימוש בהסתה אלימה נגד ישראל במקרה הרע.
פונים לקול הערבי
הם פשוט פונים לקול החדש. זהו הקול הערבי - וליתר דיוק, קולן של הקהילות המוסלמיות המשתלטות על הפוליטיקה האמריקנית בכלל ועל המפלגה הדמוקרטית בפרט. בכל סוגיה שהיא, שבינה לבין האירועים במזרח התיכון אין דבר וחצי דבר, מדינת ישראל, הציונות והיהודים הם במרכז הקמפיין.
הסמל המרכזי של התופעה הוא כמובן ראש העיר החדש, זוהרן ממדאני. האיש הזה, שינק אנטישמיות ושנאת יהודים מבית הוריו, מנצל כל במה וכל אירוע להתססת תומכיו האלימים והמסוכנים. הסגנון האנטישמי המוכר: "נכשלת - תאשים את היהודים". תחבורה ציבורית כושלת, שיטפונות בקיץ וקריסת מערכת הניקוז, מחירי המוצרים במכולת - הכל מייד מגיע לישראל, ל"סבל הנורא בעזה", לאצבע הקלה על השקר המתועב של "רצח עם".
אל תצפו ממנו לגינוי אמיתי של רצח העם שביצע חמאס ב־7 באוקטובר, שלא לדבר על מאה שנות הטרור, הפיגועים במרכזי אוכלוסייה, רצח תינוקות ונשים במהלך מאה השנים האחרונות. טוב, זה היה נגד יהודים... ובוצע בידי הערבים.
לנוכח ההסתה ועלילות הדם שאותן מוביל ראש העיר, ולאחר שכשל בניסיונו המביך והלא חוקי "לעצור את ראש ממשלת ישראל", כוחות מתוגברים במיוחד, פדרליים ומקומיים, מתכוננים היטב להתפרצויות אלימות במיוחד סביב ביקורו הצפוי של רה"מ בנימין נתניהו בעיר לקראת סוף החודש, שבמרכזו הנאום בפני העצרת הכללית של האו"ם.
בכך ממדאני מעמיד את עצמו ואת המשטרה הכפופה לו במבחן ענק, שבו צופים גם מוושינגטון ומהמדינה כולה.
נורות אדומות בוהקות
ממדאני וניו יורק אמנם מובילים את התפיסה האנטישמית והאנטי־ישראלית, אבל הם לא לבד. עבדול רחמן מוחמד אל־סייד הוא מועמד המפלגה הדמוקרטית לסנאט במישיגן, והוא כמובן מסית עקבי נגד מדינת ישראל שבראייתו אינה מדינת היהודים. אפילו בפלורידה השיג מועמד אנטישמי, דן בילזריאן, כמעט 20% תמיכה בפריירמיז של המפלגה הרפובליקנית מול המועמד היהודי רנדי פיין.
"זאת לא אמריקה" - שר דיוויד בואי בשנת 1985, ממש כאילו חזה את העתיד.
זה עדיין לא המצב בכל ארה"ב, אבל בוודאי אפשר לומר שזוהי מדינה שמשתנה במהירות מול עינינו. השינוי הדמוגרפי ששינה את פניה של מערב אירופה, משנה את פני החברה והפוליטיקה בארה"ב.
צפוי ששינוי זה ייראה - אמנם במספרים נמוכים יחסית, אך בשיא של כל הזמנים - כבר בבחירות האמצע שצפויות להתקיים בתחילת נובמבר ובוודאי בעשור הבא, הרביעי, של המאה ה־21.
ערב חגי תשרי בישראל ובעולם היהודי בכל רחבי העולם, המציאות החדשה שנכפית עלינו אינה צריכה רק להדליק נורות אדומות בוהקות, אלא להיות גם זמן התעוררות: עלינו לעמוד מאוחדים, עם אחד, כסלע איתן. להרים ראש כיהודים גאים, לזקוף קומה כציונים גאים שמשתתפים באחד הפלאים הגדולים ביותר של האנושות ושל העת החדשה, בעוצמות הכלכליות ובהישגים הביטחוניים של ישראל.
כל המרכיבים הללו, בתוספת העובדה הבסיסית ביותר: כעת, בניגוד לעבר ולמסע הארוך שלנו בניכר, ליהודים יש מדינה. מדינת היהודים!
וכך, מאוחדים וחזקים ביחד - ננצח.
הכותב הוא הקונסול הכללי של ישראל בניו יורק, בעבר כיהן כשר המדע והטכנולוגיה וכח"כ במשך 15 שנה
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו