כך הפכה המערכה מול איראן לגרסה חדשה של "מלחמת מכליות"

התקיפות האמריקניות האחרונות נגד שלוש מכליות איראניות מסמנות שלב חדש בעימות המתמשך בין ארצות הברית לאיראן. לאחר יותר מחצי שנה של מלחמה, שהתאפיינה בגלים של תקיפות, הפוגות והסלמות, העימות עובר בהדרגה ממערכה צבאית ישירה למערכה של לחץ כלכלי וימי מתמשך. במובן מסוים, המלחמה מתפתחת לגרסה חדשה של "מלחמת מכליות": טיל עבור מכלית, תקיפה עבור תקיפה, ופגיעה בהכנסות הנפט האיראניות בתגובה לפגיעה בחופש השיט במפרץ.

התוכנית של שר האוצר סקוט בסנט מבוססת על ההנחה שלחץ כלכלי מתמשך יוכל להכריע את איראן מבלי להידרש למערכה צבאית רחבה נוספת: להעלות בהדרגה את המחיר שמשלם המשטר עד שייאלץ לחזור לשולחן המשא ומתן - או עד שהלחץ הכלכלי הכבד יביא לקריסתו. אלא שהנחת יסוד זו טומנת בחובה סיכון משמעותי: לחץ שמחליש את המשטר אינו בהכרח לחץ שמוביל אותו להיכנע.

ככל שהלחץ על איראן מצטבר, גדל גם התמריץ של טהרן להוכיח כי היא עדיין מסוגלת לפגוע באינטרסים האמריקניים והמערביים. מבחינת המשטר, ויתור ללא תמורה על השליטה בנתיבי השיט או על יכולתו להמשיך לייצא נפט עלול להתפרש כתבוסה. וזהו הפרדוקס המרכזי: ככל שהלחץ האמריקני אפקטיבי יותר ומחליש את איראן, כך גדל התמריץ שלה להסלים כדי להוכיח שהלחץ אינו יכול לכפות עליה להיכנע.

ללא נקודת סיום

מלחמת המכליות ממחישה את הדינמיקה הזו: איראן פוגעת בספינות כדי להעלות את המחיר של הלחץ עליה, וארצות הברית מגיבה בפגיעה במכליות איראניות כדי להבהיר שפגיעה בחופש השיט תיענה בפגיעה בהכנסות המשטר. כך נוצר מעגל של פעולה ותגובה מתחת לרף של מלחמה כוללת, שבו הלחץ אמנם מחליש את איראן, אך בו בזמן עלול להגדיל את הסיכון להסלמה - מבלי לייצר בהכרח נקודת סיום.

לכך מצטרפת מגבלה אמריקנית משמעותית. למרות העליונות הצבאית, המרחב הפוליטי של וושינגטון להחרפת המערכה מוגבל. העלייה במחירי האנרגיה והחשש מהשלכות המלחמה על הציבור האמריקני הופכים חזרה למלחמה כוללת לסיכון פוליטי משמעותי עבור ממשל טראמפ, במיוחד לקראת בחירות האמצע. איראן מודעת היטב למגבלה הזו, והדיווחים מצד גורמים בסביבת הבית הלבן כי הממשל מעוניין להרגיע את המצב לקראת הבחירות רק מחזקים בטהרן את התחושה כי נפתח חלון הזדמנויות להסלים, להעלות את המחיר לארצות הברית ולנסות לשנות את המציאות בשטח לטובתה.

לכן הלחץ הכלכלי הופך עבור וושינגטון לכלי אטרקטיבי יותר מהרחבה בלתי מוגבלת של התקיפות האוויריות. אך גם כאן קיימת מגבלה מרכזית: הפעלת לחץ כלכלי אפקטיבי על איראן מחייבת במידה רבה התמודדות עם סין.

לא רק בין וושינגטון לטהרן

וזו אולי ההתפתחות האסטרטגית החשובה ביותר בשלב הנוכחי של המלחמה. העימות עם איראן כבר אינו רק עימות בין וושינגטון לטהרן; הוא קשור באופן ישיר לתחרות האסטרטגית בין ארצות הברית לסין. סין היא היעד של כ-90 אחוז מיצוא הנפט האיראני, והקשר הכלכלי בין המדינות מספק לטהרן מרחב פעולה תחת הסנקציות. במקביל, על פי דיווחים, סין מספקת לאיראן מערכות נשק, רכיבים וטכנולוגיות המסייעים לה לשקם את תוכניות הטילים והמערכות הצבאיות שנפגעו במלחמה. עצם קיומו של שוק סיני לנפט האיראני, לצד ערוצים כלכליים המאפשרים לטהרן להמשיך ולפעול תחת הסנקציות, מקשה על וושינגטון להפוך את הלחץ הכלכלי למנוף הכרעה.

אלא שהפעלת לחץ על סין כדי לנתק את מרחב הפעולה האיראני עלולה לגבות מחיר משמעותי מוושינגטון עצמה. ב-2025, בתגובה להחרפת מלחמת הסחר של טראמפ, סין הגבילה את יצוא של מתכות נדירות ומינרלים הקריטיים לארצות הברית. המהלך שיבש שרשראות אספקה חיוניות, לרבות בתעשיות הביטחוניות, והמחיש עד כמה ארצות הברית עצמה חשופה לתלות בסין, למרות המאמצים האמריקניים לבנות חלופות. הלחץ הסיני תרם בסופו של דבר לנסיגה אמריקנית מחלק מהצעדים, להגעה להבנות בין שתי המעצמות ולהפוגה במלחמת הסחר עד 10 בנובמבר.

לכן, היכולת האמריקנית להדק את הלחץ הכלכלי על איראן אינה תלויה רק ביכולתה של וושינגטון להפעיל סנקציות, אלא גם במידת הנכונות שלה להפעיל לחץ על בייג'ינג ובמחיר שתהיה מוכנה לשלם על כך. לקראת פגישתם המתוכננת של טראמפ ושי ג'ינפינג ב-24 בספטמבר, וושינגטון תצטרך לשקול אם החרפת הלחץ על איראן מצדיקה את המחיר האפשרי ביחסים עם סין. כך, המערכה על איראן הופכת גם למבחן של גבולות העוצמה האמריקנית מול בייג'ינג.

ומכאן מגיעה השאלה החשובה ביותר: לאן כל זה מוביל? הלחץ המצטבר על איראן משמעותי. הכלכלה נפגעה, יצוא הנפט מצטמצם כמעט לאפס, התשתיות הצבאיות נפגעו והמשטר נאלץ להתמודד עם עלויות הולכות וגדלות של המלחמה. אך חולשה אינה זהה לקריסה, ולחץ מצטבר אינו אסטרטגיית יציאה. משטרים אוטוריטריים אינם קורסים בהכרח כאשר הם נחלשים; הם קורסים כאשר הם מאבדים את המונופול על השימוש בכוח בתוך המדינה והמבנים הפנימיים של המדינה מתחילים להתפורר. האם תנאים כאלה ייווצרו באיראן? בשלב הזה אי אפשר לדעת. לכן, ההימור שהלחץ החיצוני יביא לקריסת המשטר הוא אפשרות, אך לא אסטרטגיה בפני עצמה.

בסופו של דבר, המבחן האמיתי יהיה אחרי בחירות האמצע בארצות הברית. האם טראמפ יחריף את הלחץ על איראן, או ישמר את השילוב הנוכחי של מצור ימי וסנקציות חריפות ללא התקדמות מדינית? האם הלחץ האמריקני יכול להיתרגם לתוצאה מדינית? בלי יעד ברור ומנגנון יציאה, גם לחץ אפקטיבי עלול להפוך למערכה מתמשכת ללא הכרעה. בסוף, תמיד מותר לחלום על קריסת המשטר, אך חלומות אינם תחליף לאסטרטגיה. הזמן יגיד.

ד"ר ג'סי ויינברג הוא חוקר במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) בתוכנית ארה"ב וזירה הגלובליות.