בהגיעו לגיל 80 דונלד טראמפ נשבר. זו האמת הפשוטה והקשה. ב-28 בפברואר 2026 הוא יצא למלחמה צודקת ומוצלחת, שכם אל שכם עם ישראל. העולם והאיראנים הוכו בהלם. בהמשך, המלחמה לא התקדמה בדיוק לפי התוכניות, כמו שקורה בדרך כלל. אבל היא הרחיקה את איראן מיכולת גרעינית, הרסה את תכנית הטילים שלה וריסקה כמעט סופית את הציר האיראני.
במענה לחסימת מצר הורמוז על ידי איראן, האמריקנים חנקו את מה שנשאר מהמשק האיראני. הם אף הצליחו להבריח לא מעט ספינות ומכליות למרות החסימה האיראנית. עוד קצת וזה היה מצליח.
אבל אז, כמו הליליפוטים שקשרו את גוליבר, יועציו הקרובים של טראמפ, התקשורת הליברלית שם ויריביו הדמוקרטים, עשו הכל כדי לעצור את המלחמה מבית. הם הדהדו בשקיקה את התעמולה האיראנית השקרית, לא חדלו לחפור על מחירי הנפט, העלימו את הצידוק בסילוק משטר האימים שמסכן את העולם ובעיקר העדיפו שקט מידי על חשבון הטווח הארוך.
כי הבה נזכיר מושכלות יסוד. איראן ניסתה לרצוח את דונלד טראמפ. היא משגרת חוליות טרור לכל רחבי העולם. היא תומכת בארגוני טרור אזוריים ומאיימת על שכנותיה. מעל לכל, שלא כמו אף מדינה אחרת בעולם, משטר האייתוללות מחזיק באידיאולוגיה שרוצה לכפות את עצמה בכוח על העולם, בדיוק כמו הנאצים.
כך שאיראן היא קודם כל בעיה עולמית ולכן היה מוצדק להכות בה חזק ככל הניתן. טראמפ ידע זאת ובאומץ לב היסטורי גם עשה מה שלא עשו קודמיו, ובא לעזרת העם האיראני שהותקף על ידי משטר הרשע ששולט בו. ובכל זאת, אחרי 100 ימים של החלשה מבית טראמפ נכנע. אין תיאור אחר ל"מזכר ההבנות" שעליו הוא צפוי לחתום ביום שישי.
אפילו אם לא יגיע להסכם גרעין חדש עם האייתוללות החדשות בתום 60 יום, עצם הלגיטימציה שנתן למשטר האכזרי, והדולרים שיזרים להם, הם פשוט כניעה. במקום להמשיך ללחוץ, טראמפ הרים את רגלו מצווארם ואת ידיו לאוויר. כך ברגע אחד הוא הפך מצ'רצי'ל לצ'מברלין, וזו אכזבה מרה.
נתניהו לא אשם בהתקפלות של טראמפ. אדרבה, היממות האחרונות מפריכות בדיעבד הרבה מהטענות שהוטחו בו לאורך שני עשורים, כאילו התערב בפוליטיקה האמריקנית. תמלילי השיחות המודלפות מראים בבירור שנתניהו התעקש לשמור על זכותה של ישראל להגנה עצמית. הוא עשה זאת גם במחיר עימות עם אותו נשיא ססגוני ורפובליקני, שדרש עבורו חנינה ויצא אתו למלחמה – אותו טראמפ שאז צעק עליו, קילל אותו, ושבהבל פה עשוי לפגוע בו קשות בבחירות הקרובות.
כלומר, כשנתניהו התנגש עם ג'ים בייקר הרפובליקני בשנות ה-80, עם קלינטון בניינטיז, עם אובמה בעשור הקודם ועם ביידן בעשור הנוכחי, המניע שלו לא היה פוליטי פנים אמריקני כמו שטענו יריביו, אלא מה שראה כאינטרס ישראלי. זה עומד לזכותו.
ואולם עבורו ועבורנו שאלת השאלות היא העתיד. האם יש ביכולתו של נתניהו לחלץ את מדינת ישראל מהמצוקה אליה נקלעה במערכת הפוליטית האמריקנית. טראמפ יכול להרשות לעצמו להתנער כך מנתניהו וישראל, משום שמעמדה של מדינתנו בארה"ב צנח לשפל. כך גם התדמית האישית של נתניהו, שפעם היה אחת הדמויות הכי פופולריות על המרקעים האמריקניים.
ראש הממשלה עצמו נהג להסביר שיכולת השפעה על דעת הקהל בארה"ב כי כלי פוליטי ממעלה ראשונה. המציאות הנוכחית היא שנתניהו שנוא במידה רבה על ידי הדמוקרטים ואינו חזק יותר מטראמפ בקרב הרפובליקנים. השתיקה של אוהבי ישראל הגדולים ביותר בקרב הרפובליקנים מאז אמש, מלמדת שבפועל גם הם מיישרים קו עם הנשיא.
כך שישראל נקלעה למצוקה באמריקה. בטווח הארוך אין שום ספק שרק ממשלת אחדות לאומית תהיה מסוגלת לאתגר הענק של הוצאת ישראל מהפינה, וזאת בנוסף למשימות קיומיות אחרות שלפנינו. אם נתניהו מסוגל להיות שזה שיעמוד באתגר, עליו להסביר לציבור כיצד יעשה זאת. אם אין לו תשובה, אזי הגיע העת שיפנה את מקומו לאחרים.