השכול השקוף: הסבים והסבתות שנשארים מאחור

"משה היקר, אני ובעלי אברי סבא וסבתא ותיקים". הטלפון היה על שקט, אבל הנשמה שלי רטטה מההודעה: "השבת הצלחת לרגש אותי כשכתבת לנכדך העתידי. גם לי היתה פעם אותה תחושה שהצלחת לתאר במאמר.

סמ״ר אלקנה נבון נפל בקרב בג'נין

אבל אצלנו התרחשה גזירה קשה. שני נכדיי הבכורים נהרגו במלחמה. אלקנה נהרג ב־31.8.24 לאחר שנת קרבות קשה, ולאחר 40 יום נהרג נכדי איתי בערב יום הכיפורים. רק תדמיין כמה דמעות כיסו את עיניי, כמה התגעגעתי למה שתיארת. אשמח לשוחח".

התקשרתי לדליה, וכל שרשרת הדורות של עם ישראל חיכתה לי על הקו - מיהושע בן נון, בר־כוכבא ועד קדושי חרבות ברזל. כשהסתיימה השיחה הבנתי שהפעם הטור שלי הוא שלה, או בעצם של כל הסבים והסבתות שחיים בשכול השקוף.

"לחזור לשורות הצבא"

יש לנו 13 נכדים. שניים מהם נמצאים תחת אבנים בבתי קברות צבאיים. אבל לנו יש 13, אנחנו לא מוותרים על אף אחד. בעלי אברי, אל"ם, עושה מילואים מ־7 באוקטובר בשעה 12:00 כשעלה על מדים. עד הרגע הזה הוא משרת, בגיל 73. גם להלוויית נכדו הגיע על מדים.

בבוקר הטבח אני מוצאת את עצמי עם שלושה נכדים ובעל מגויסים. קראו להם "לחזור לשורות הצבא": אלקנה שהוקפץ מישיבת ההסדר בקריית שמונה, איתי וערן שהיו במקרה בבית, ואברי בעלי שיצא ולא ראיתי אותו שבועות שלמים, רק כשקפץ מדי פעם להתקלח או לכמה שעות שינה.

נבחרת הכותבים של "היום" | קראו עוד

• לא איראן, לא לבנון ולא עזה: הזירה שבה ישראל סופגת הפסד מדאיג | עמית סגל 
  
  
• מתנגדי הממשלה מצאו את הדמון המושלם. זה אומר עליהם הכל | עירית לינור
  
  
• "מלחמה קרה" עם איראן? השאלות הקשות שעולות בדיונים הסגורים | יואב לימור

פעמיים קצינים היו אצלנו בבית. בגלל שאברי מקבל בצבא את ההודעות על מי שנהרג, אז כשהבינו שמדובר בנכד שלו, מייד הסתירו ממנו את המידע. בערב יום כיפור דופקים אצלי בדלת בשעה 14:00 ואני רואה קצינים נכנסים כשאני כבר מתכוננת ללכת ל"כל נדרי".

אני אומרת להם "מה אתם עושים פה?", ומייד מבינה וזועקת את הצעקה הנוראית. "אבל מה פתאום אתם באים אלי? אבל כבר אחד נתתי! אלקנה כבר בקבר, כבר יש מצבה!".

אני שומעת על הרבה סבים וסבתות שמספרים על "השבעה השקופה" שלהם. "את יודעת, אנחנו היינו בצד, הבאנו קפה, לא שמעו אותנו, לא התערבנו, לא סיפרו לנו כל דבר. גם היום לא מספרים לנו שיש איזה אזכרה או טקס, או שיש אירועים לסבים וסבתות"

הרגש שלך, משה, עכשיו, לסבתאות העתידית הזאת, הפך בשבילי להחמצה. לא שאין לי עוד נכדים, אבל האובדן הזה הכפול שקרה לנו הוא החמצה. משהו שאני מבינה שנגמר לי. ואני כל כך רוצה לאחל שלא תגיע למצב שלי, שבגיל שלי תמשיך ליהנות ולרוות נחת.

המסר שלי אליך משה - כשתהיה סבא, שתדע שצריך להשקיע. ואני אגיד באיזה מקומות להשקיע: אל תפספס אירועים עם הנכדים. אל תדחה אותם. תעשו דברים ביחד, תדברו, תצטלמו הרבה, תתעדו הכל. כל כך חשוב לי היום התיעוד שיש לי. אני שומרת על הפלאפונים שלנו כמו על אוצר. תזכור את המשפטים שהם אמרו, ותזכור גם מה אמרת להם ובאיזו סיטואציה.

אל תאבד את התמונות חיים האלה. ואם מזמינים אותך למסיבת הסידור - אל תגיד שיש לך עבודה, ותלך לחגיגת חנוכה. אל תחשוב רק על עצמך או על החברים, שזה מאוד חשוב, אבל קודם כל תשמור על המשפחתיות. ושלא תגיע לעולם למקום שאני נמצאת בו היום.

אני תמיד סבתא במשרה מלאה. למרות שעבדנו והיינו מאוד חרוצים, היינו מעורבים בחינוך הילדים. השתתפנו בימי הולדת, הצטלמנו איתם, לקחנו אותם לחופשות. הם טיילו איתי, הם ידעו שאני אוהבת את שירי ארץ ישראל, שאני לא מוותרת על שירה בציבור, שאנחנו מכירים כל שביל וכל נחל שזורם כאן.

הנכדים שלנו גדלו על אהבת הארץ, אהבת האדם, כמובן־כמובן על גיוס לצה"ל. רק לאחר המוות ידענו שאלקנה תכנן להישאר בקבע, ללכת לקצונה ולעלות בדרגות על אברי. "סבא שלי אלוף־משנה, אני אהיה הרבה יותר ממנו", זה מה שאמר לחבריו מאחורי הגב שלנו.

"מה זה שקופים?"

דרך אגב מוישל'ה, לא כולם נמצאים במצב שלנו. אני שומעת על הרבה סבים וסבתות שמספרים על השבעה שהם עברו והם היו שקופים. אני שואלת אותם "מה זה שקופים?", והם עונים: "את יודעת, אנחנו היינו בצד, אנחנו הבאנו קפה, לא שמעו אותנו, לא התערבנו, לא סיפרו לנו כל דבר. גם היום לא מספרים לנו שיש איזה אזכרה או טקס, או שיש אירועים לסבים וסבתות". שכול בלי קול.

ביום שלישי הבא, כשתישמע צפירה בשעה 11:00, תגיד לי רק ליד איזה קבר לעמוד? את מי לחבק? את יעל ואת יואב, או את רפי ושירה? ליד מי בדיוק אני אשים אבן? ליד אלקנה או ליד איתי?

ואני עומדת בצד ואומרת "אני סבתא שקופה?", הרי פעמיים ישבתי שבעה, על אלקנה ועל איתי. כשהגיעו החברים וסיפרו עליהם, נכנסתי פנימה לתוך המעגל, ישבתי ביניהם והכרזתי: "חיילים יקרים, אני סבתא של איתי ואלקנה, אני רוצה לשמוע מה אתם יכולים להוסיף לי".

הם הסתכלו עלי ובכו. הם לא האמינו שאני סבתא. אני לא כל כך נראית. ורציתי לדעת בדיוק איך אלקנה נהרג, ורציתי לדעת בדיוק איך איתי נהרג. ואנחנו גם נפרדנו מהם בארונות פתוחים. אני ראיתי את אלקנה בארון פתוח וראיתי את איתי. לא ויתרתי.

אני גאה מאוד־מאוד שהנכדים שלי יצאו לקרב בידיעה מושלמת. הם ידעו בדיוק לאן הם הולכים. "סבתא, את לא צריכה לדאוג, אנחנו נחסל את חמאס ונוציא את החטופים", הם אמרו לי. הם ידעו בדיוק מה המשימה שלהם והם היו מוכנים לתת הכל עבורה.

פה המלחמה הסתיימה

איתי עמד חשוף בצריח ברפיח בערב יום כיפור, והוא ידע שבסמטה הזאת יש חוליה ולא היסס, קיבל את הטיל בראש ונהרג במקום. ואלקנה ידע שבחדר הזה יש מחבלים כי המ"פ אמר לו, אבל הוא לא אמר "חכה רגע", הוא אמר "אני הולך", והוא הלך. כשאחרוני החטופים חזרו, אמרתי: פה המלחמה של הנכדים שלי הסתיימה.

ורק דבר אחד, אם תוכל לייעץ לי. ביום שלישי הבא, כשתישמע צפירה בשעה 11:00, תגיד לי רק ליד איזה קבר לעמוד? את מי לחבק? את יעל ואת יואב, או את רפי ושירה? ליד מי בדיוק אני אשים אבן? ליד אלקנה או ליד איתי?

יש לי לפעמים חלום שהכל אולי יתהפך ויחזור להיות כמו פעם, כשרקדתי ברחובות הורה. אני לא יודעת אם אני אצליח לרקוד ברחובות, אבל אני שמחה. אני שמחה שיש לנו מדינה, אני צברית גאה, אני שמחה שאלה היו נכדיי.

אלקנה נבון, לוחם ונגביסט בגדוד 931 של חטיבת הנח"ל, נפל ב־31 באוגוסט 2024 במהלך היתקלות עם מחבלים בתוך חדר במחנה פליטים בג'נין. איתי פוגל שירת כמפקד טנק בגדוד 46 של חטיבה 401, נפל 40 יום לאחר מכן בערב יום כיפור, מפגיעת טיל ישירה בראשו במהלך משימה ברפיח. יהי זכרם ברוך, ויהי כאבם של הסבים והסבתות נצור בליבנו לעד