ישראל יכולה להתגאות בהישגים צבאיים מרשימים - אך נקלעה לטרגדיה אסטרטגית

במלאת שנתיים למלחמת חרבות ברזל, ישראל יכולה להתגאות בהישגים צבאיים מרשימים בשבע חזיתות - אך במקביל, היא נקלעה לטרגדיה אסטרטגית.

סיום חילופי המהלומות הצבאיות מאפשר התנעת מהלך בינלאומי שישראל אינה שותפה לו, ושיעצב מציאות וכללי משחק חדשים באזור. ישראל ממשיכה להתמקד בהישגים טקטיים, במקום לרכז כל מאמץ למנוע הסדר אזורי שיעמיד אותה בפני אתגרים ואיומים שהיא לא מכירה ולא ערוכה אליהם.

אינטרסים מול קוצר ראות

אנו עומדים בפתחו של עידן חדש במזרח התיכון, שבו הציר טורקיה־קטאר הופך להיות הדומיננטי בעיצוב האזור. ציר זה פועל כבא־כוחה של המעצמה הדומיננטית בעולם, ארה"ב, ומעצב את ההסדרים באזור בהתאם לאינטרסים ארוכי הטווח שלו, תוך ניצול מרשים של קוצר הראות האמריקני באזור.

העוצמה של המעצמה האזורית הטורקית, בגיבוי עורף כלכלי קטארי ותשתיות התודעה וההשפעה שקטאר פרסה בשנים האחרונות בעולם המערבי, מאפשרים לציר זה לעצב מזרח תיכון חדש, ולבסס תנאים אופטימליים להגשמת חזון אחרית הימים של תנועת האחים המוסלמים. זהו חזון שממנו צריכים לדאוג בראש ובראשונה הישראלים, כמו גם הסעודים, האמירותים, המצרים והיוונים.

בל נטעה: ככל שהדבר קשור לקיומה ולשגשוגה של מדינה יהודית במזרח התיכון, אין הבדל מהותי בין התפיסה של האייתוללות באיראן לבין התפיסה של האחים המוסלמים בטורקיה ובקטאר. שניהם שוללים קטגורית את קיומה של מדינה עצמאית יהודית באזור. אך בעוד האיראנים מסומנים כבר שנים על ידי מדינות המערב כגורם אלים ותוקפני השואף לחוסר יציבות במזרח התיכון, לרבות להשגת יכולות גרעיניות למימוש מטרותיו - הציר הטורקי־קטארי הוא בעל ברית של המערב: טורקיה חברה בנאט"ו, ולקטאר יש הסכם ביטחוני־אסטרטגי חדש עם האמריקנים, שלא מפריע לה להמשיך לפעול בשיטתיות לביסוס נרטיב אנטי־ישראלי ברחבי העולם המוסלמי והמערבי כאחד.

אגב, ציר זה לא צריך לשאוף לגרעין בטווח הנראה לעין, שכן יש לו עורף הגנתי גרעיני המבוסס על היכולת הגרעינית של פקיסטן.

המגמה - על חשבון ישראל

ציר טורקיה־קטאר הפך לבא כוחה המרכזי של ארה"ב במזרח התיכון, ובמובנים רבים יבוא על חשבונה של ישראל. ארדואן הוא חבר ושותף שטראמפ סומך עליו יותר מאשר על נתניהו בכל הקשור לייצוב המזרח התיכון. זו אינה רק שותפות טקטית, אלא גם מגמה אסטרטגית מתמשכת של האצלת סמכויות אזוריות לטורקיה בשמה של ארה"ב.

זה החל בסוריה, עם עיצוב הסדרים ששיקפו בפועל את אינטרס הציר, תוך ייצוב שלטונו של אחמד א־שרע כגורם שלטוני יחיד. זאת - בניגוד לאינטרס האסטרטגי של ישראל לפיצול סוריה לשלוש ישויות, הכוללות ישות כורדית וישות דרוזית.

ארה"ב, הפועלת בתיאום עם הטורקים לאיחוד סוריה תחת שלטון מרכזי, לא מסייעת לישראל במקביל להגדיל את מספר המדינות המכירות בריבונות ישראל בגולן. בכך היא מגבשת תנאים לדרישה עתידית סורית מגובה בלחץ טורקי־קטארי לירידת ישראל מהגולן.

התיאום האסטרטגי האמריקני־טורקי נמשך בעזה, שם הפכו טורקיה וקטאר למממנות, למתווכות ולמעצבות של מנגנוני השיקום. בפועל מיועד לציר זה תפקיד ניהולי מרכזי ברצועה. משם - השתלטות הלכה למעשה על יהודה ושומרון פוסט עידן אבו מאזן אינה רחוקה.

הדבר, כמובן, תואם את השאיפות העדכניות של חמאס, שיפעל מעכשיו תחת הסינר הטורקי־קטארי. זאת, במקביל לקבלת הגנה אפקטיבית, מנוכחותם של כוחות רב־לאומיים בניהוג טורקי־קטארי, שימנעו מצה"ל חופש פעולה בעזה, ובעתיד באיו"ש.

הוויתור על החלת הריבונות

קרוב לוודאי שסדר היום הטורקי־קטארי במזרח התיכון יכלול הסתערות מחודשת על המטרה להקמת מדינה פלשתינית. הציר יישען על כמה הישגים משמעותיים שקידמו את החזון לעצמאות פלשתין, כפועל יוצא מהדרך שבה בחרה ישראל לנהל את סיום המלחמה בעזה.

ראשית, הממשלה הכי ימנית בתולדות מדינת ישראל הבהירה בסיום המלחמה כי אין בכוונתה לפעול למימוש ריבונות ביהודה ושומרון, או אפילו באזורים סמליים כמו הרחבת גבולות ירושלים למעלה אדומים, כתגובה ציונית נאותה למתקפת הדמים של 7 באוקטובר.

ישראל קיבלה ללא עוררין "המלצה" אמריקנית לא להחיל ריבונות בעת היסטורית הכי מתאימה לצעד זה. החלת ריבונות נותרה מעתה והלאה בגדר דיון פוליטי עקר ונטול היתכנות. וכשאין דורש בצד הישראלי, יש דורש בצד הפלשתיני־טורקי־קטארי.

כמו כן, ישראל איבדה בדרך את ההישג המדיני המרכזי של הסכמי אוסלו שהוכר על ידי הקהילה הבינלאומית, והוא שהצדדים הם שיקבעו במו"מ את הסדר הקבע ביניהם. כיום, אנגליה, צרפת, קנדה וחלק הולך וגדל מהמערב מכירים במדינה הפלשתינית ללא דרישה למו"מ בין הצדדים. ספק אם ארה"ב לא תצטרף לעמדה זו ביום שאחרי טראמפ, בפרט לנוכח לחץ טורקי־קטארי.

באימוץ תוכנית טראמפ, ישראל נאנסה להיפרד מדוקטרינת ההפרדה בין עזה ליהודה ושומרון. הפיצול בין שתי ישויות פלשתיניות היה האמצעי המהותי שמנע הלכה למעשה הקמת מדינה פלשתינית. כעת, במסגרת ההסכמות שגובשו, הוסכם על מתווה ליצירה הדרגתית של ישות שלטונית פלשתינית מאוחדת.

בחסות הסכמה אמריקנית שבשתיקה, חמאס מבסס מחדש את אחיזתו ברצועה - תחילה אזרחית, בהמשך אולי ביטחונית - ובחסות מודל היברידי עם הרשות, מדינות הציר הטורקי יפעלו ליצור תנאים אופטימליים לביסוס שליטה חמאסית בכסות מעודכנת בשטחי עזה והרשות.

בלי סימני שאלה וקווים אדומים

שחרור של 2000 מחבלים מבתי הכלא הישראלים יצר הנהגה חדשה לחמאס, שמטרתה תהיה בראש ובראשונה שליטה אפקטיבית בכל הטריטוריות הפלשתיניות לראשונה זה שנים רבות. שחרור עתידי של מרואן ברגותי ייצור גם הנהגה פלשתינית מאוחדת, שתזכה לתמיכת כל הפלגים הפלשתיניים. המטרייה הטורקית־קטארית תפעל להבשלת כל התנאים האלה.

המהלך הזה מתנהל בלי הצבת סימני שאלה, בלי קביעת קווים אדומים ובלי דיון ציבורי שקוף. זהו עיוורון אסטרטגי. לא תבוסה צבאית, לא חולשה מדינית - אלא קהות חושים מצטברת מול שינויים גדולים שעשויים לעצב את המרחב שלנו לשנים רבות קדימה.