"בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים... לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם, כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם". עם יצא ממצרים. בדרכו לארץ אבותיו התעכב ארבעים שנה או אלפיים במדבר העמים, ושם דר בסוכות. היו תקופות שהסוכות היו לארמונות אבן מפוארים; עדיין, הם נותרו ארעיים כסוכה שדפנותיה רעועות. לרגע או שניים בגלויותינו חשבנו שהונח לנו, ומייד הזדעזעו דופנות הקיום ועליהן הכתובת: "יהודי אתה, מקומך לא פה". ושוב יצאנו למדבר.
הסוכה היא מצווה ארץ־ישראלית הקשורה בעונה החקלאית. "וְחַג הָאָסִף בְּצֵאת הַשָּׁנָה, בְּאָסְפְּךָ אֶת מַעֲשֶׂיךָ מִן הַשָּׂדֶה". אנחנו מתפללים בחג על הגשם שישטוף אותנו. רגע לפני החורף, כשמזג האוויר נוח יחסית, יוצאים מהבית למבנה שאינו מספק הגנה. המדינה מגינה על יושבי הסוכות.
לא כך בגלות. הסוכה אינה טבעית שם, לא מבחינת מזג האוויר ולא מבחינה ביטחונית; מסוכן היה לשבת בסוכה מפחד המציק או הפריץ. הסוכה היתה אפוא ארץ ישראל בזעיר אנפין, רחם סמלי שבתוכו יכלו היהודים לטעום משהו מהחירות שבחיים לאומיים בארץ עצמאית. אכן, הגאון מווילנה חיבר בין הסוכה לארץ ישראל, באומרו שבשתי המצוות הללו אדם נכנס אליהן כל כולו.
הקיום היהודי בעולם רועד כיום שוב. סוכת אחינו בבריסל, בפריז, במילאנו או במנצ'סטר נפרצה. יהודים אינם בטוחים במקומות שבהם חיו מאות שנים. המקרא מדגיש שהסוכה אינה מצב קבע אלא מצב זמני, בדרך ממצרים לירושלים. יהודים יקרים, שבו בסוכות שבעת ימים ולאחר מכן צאו מהן ושובו הביתה לציון. בשנה הבאה תשבו בסוכה במקומה הטבעי בארץ ישראל.
כך מדווח נחמיה על שבי ציון שעלו ארצה במאה החמישית לפנה"ס: "וַיַּעֲשׂוּ כָל הַקָּהָל הַשָּׁבִים מִן הַשְּׁבִי (הגלות!) סֻכּוֹת, וַיֵּשְׁבוּ בַסֻּכּוֹת - כִּי לֹא עָשׂוּ מִימֵי יֵשׁוּעַ בִּן נוּן כֵּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַד הַיּוֹם הַהוּא - וַתְּהִי שִׂמְחָה גְּדוֹלָה מְאֹד". עשו סוכות גם קודם, אבל הפעם הזאת היתה מיוחדת מאוד: הם קיימו את מצוות הסוכה לאחר שעברו חורבן וגלות וזכו לשוב הביתה.
עם זאת, עדיין היינו משועבדים לאימפריה הפרסית, והשכנים סביבנו נלחמו לעצור את שיבת ציון ללא יכולת משמעותית של היהודים להגן על עצמם. הישיבה בסוכות לא היתה בטוחה אז. כיום, אנחנו חיים במדינה יהודית עצמאית שבה אנו זוכים להילחם נגד הקמים עלינו ולהגן על סוכתנו. הנה הזדמנות לשחזר היום את המעמד מלפני 2,500 שנה, לעלות ארצה לבנות את הסוכה בבית הלאומי היחיד.
ואנחנו, יושבי הארץ, האם נדע להעריך את חיינו כאן? לרגע אחד קשה הרגשנו כיצד סוכת דוד נופלת עלינו, ויכולנו לו. השנתיים האחרונות שבהן עמדנו על נפשנו, עוררו בתוכנו רוח עתיקה שחשבנו שנעלמה. אימהות ואבות על קברי בניהם ובנותיהם, לוחמים, מפקדים, פדויי שבי - כולם נושאים דברי נחמה ועידוד, גבורה ומסירות לעם. הרוח הגדולה הזאת שהתעוררה בנו, לא תשוב ריקם; היא תפיח בנו עוז ואומץ עוד שנים רבות בהמשך.
בחג הסוכות אנחנו מתפללים לשלום העולם ולשגשוגו. הרוח שמפעמת בנו תפקח גם את עיני העולם מעיוורונו. כך נקרא בהפטרת החג מדברי הנביא זכריה, איש הבית השני: "וְהָיָה יוֹם אֶחָד הוּא יִוָּדַע לַה', לֹא יוֹם וְלֹא לָיְלָה. וְהָיָה לְעֵת עֶרֶב יִהְיֶה אוֹר". גם אם נדמה שהשמש שוקעת והחושך מכסה ארץ, מובטחים אנו שיזרח האור עלינו.
יש לנו בשורה לעולם והיא תצא מירושלים, כפי שממשיך הנביא: "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יֵצְאוּ מַיִם חַיִּים מִירוּשָׁלַיִם". סבלנות דרושה לנו, ואמונה בנצח ישראל. חג שמח.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו