חלפו שנתיים מאז אותו טבח נורא, 7 באוקטובר, שבו התעוררה מדינת ישראל לטראומת הדמים הקשה בתולדותיה כמדינה ריבונית. התמונות, הזעקות והזיכרונות עדיין חרוטים עמוק בתודעה הלאומית, אך הזמן - אותו מנגנון אנושי של ריכוך ושכחה - מתחיל לפעול.
הטבח המפלצתי, שבו נרצחו, נאנסו ונשרפו 1,200 מאזרחינו ונחטפו 250, מתחיל לדהות בזיכרון של חלק מהציבור. כאן טמון האתגר הביטחוני והחברתי הגדול: כיצד ממשיכים לחיות, לבנות ולחלום, מבלי לטשטש את גודל הזוועה והאובדן, מבלי לשכוח את מחיר הזלזול, ההתמכרות לשקט והבחירה בכאן ועכשיו, במקום בעתיד בטוח. אסור לתת לשכחה לנצח את הזיכרון - זה יעלה לנו בטבח נוסף, חמור יותר.
השכחה אינה בהכרח אויב. היא מאפשרת לנפש להתרפא, לשוב לשגרה ולתפקד. אך כשמדובר באירוע מכונן כמו טבח שמחת תורה, אסור שהשכחה תחליף את הזיכרון. עליה להשלים אותו. החברה הישראלית מחויבת למצוא את האיזון: להחזיק בכאב ובזיכרון, אך גם להמשיך קדימה בביטחון, בנחישות ובאמונה בצדקת דרכה.
שנתיים אחרי, ניתן לומר כי הנחישות היהודית לא נשברה. להפך - היא התחדדה. ישראל הוכיחה לעולם ולעצמה כי גם לאחר טבח מחריד באזרחיה היא מסוגלת להתייצב מחדש, להילחם בעוצמה בשבע חזיתות, להגיע להישגים מדהימים במזרח התיכון ולחזור להיות מעצמה אזורית. המכה היתה קשה, אך לא הצליחה לערער את הבסיס העמוק של הוויית המדינה: הרצון לחיות כאן - בבית הלאומי לעם היהודי - לנצח.
גם השכנים מבינים
אחת התובנות הבולטות מאז אותו יום ארור היא חשיבותה וכוחה של האחדות. חרף השיח הציבורי החריף והמפולג, ברגעי האמת נחשף חוט השדרה של העם, שמחושל בפלדה. התנדבות המונית, סיוע הדדי וחיבוק למשפחות הנפגעים הפכו לסמל. ישראלים מכל המגזרים והדעות הפוליטיות מצאו עצמם כתף אל כתף - לוחמים בצבא, במילואים, במרפאות ובמרחב הציבורי. זהו ביטוי לחוסן הלאומי שאין לו תחליף, לתחושת שותפות הגורל ההיסטורית שרק הלכה והתעצמה.
הישגי ישראל בשנתיים האחרונות מתחילים בחוסן הפנימי של האזרחים אל מול התקפת הטרור הנפשעת של חמאס, אל מול אלפי טילים שנורו לעורף וגרמו להרוגים בנפש ובנזק לרכוש, וכמובן אל מול המחירים הכואבים שמשלמות משפחות הנופלים, החטופים והפצועים. הישגים אלו ממשיכים בעיצוב מחדש של המזרח התיכון, והם אינם מובנים מאליהם. הם שילוב בין עוצמה צבאית, יוזמה ונחישות ועמידות אזרחית. השכנים והאויבים שלנו, כמו שאר מדינות העולם, מבינים כי יציבות אזורית תלויה באופן מוחלט בביטחונה המלא של ישראל.
שנתיים אחרי, הנחישות היהודית לא נשברה, היא רק התחדדה. ישראל הוכיחה כי גם לאחר טבח מחריד באזרחיה היא מסוגלת להתייצב מחדש. המכה היתה קשה, אך לא הצליחה לערער את הבסיס העמוק של הוויית המדינה
אל לנו לטעות - האתגרים עוד רבים. ישראל נדרשת לעצב ולממש מציאות ביטחונית חדשה בגבולותיה הקרובים והרחוקים, ברצועת עזה ובשטחי יהודה ושומרון. להחזיר את כל החטופים, לשקם את היישובים שנפגעו ולבנות אמון מחדש בין האזרחים למוסדות המדינה. החוסן האזרחי שנחשף במשבר הנוכחי חייב לקבל תשתית מוסדית איתנה - מערכות חינוך, בריאות ורווחה, שמחזקות את המארג החברתי ולא משאירות אף אחד מאחור.
אסטרטגיית יציאה
עתיד המדינה מחייב לבחור: או אסטרטגיית התבצרות, שבה עם ישראל ימשיך להיאחז בזיכרון הטבח כצלקת חיה, אשר תכתיב חשדנות וחשש מכל יוזמה; או אסטרטגיה אופטימית יותר, שבה הזיכרון משמש מנוף לצמיחה.
דווקא מתוך הכאב תיוולד חברה חזקה, סולידרית ויוזמת, שתדרוש מעצמה יותר אחריות פנימית ומנהיגות אזורית. האחדות שנולדה מתוך השבר חייבת להפוך ליסוד קבע - חובה לשמרה. האתגר הוא למנף את הערבות ההדדית שהתגלתה בשעת האסון ולהפוך אותה לנכס קבוע, לא רק תגובה לאירוע חירום. ישראל של שנתיים אחרי 7 באוקטובר צריכה להמציא מחדש את ההגדרה של "ביחד": לא סיסמה, אלא דרך חיים.
לבסוף, השאלה איננה אם נשכח, אלא מה נעשה במה שנזכור. האם הזיכרון יהפוך לעול שמחליש, או למנוע שמחזק? ההיסטוריה מלמדת כי העם היהודי ידע להפוך כאב ליצירה, משבר לתקווה. כך גם היום: שנתיים אחרי, הבחירה בידינו.
אני כבר בחרתי. הזיכרון של גיא בני, שנפל כשלחם בגבורה בידיים חשופות במחבלים בקיבוץ רעים והציל עשרות, מהווה עבורי מקור כוח - דלק לפעילות למען ביסוס חוסנה ואחדותה של מדינת ישראל, כדי שנפילתו של גיא לא תהיה לשווא.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו