סליחה, אבל אתם חוסמים את המעבר

אם אתם שואלים אותי, הדבר המגוחך הזה המכונה "הסברה" נובח כבר שנתיים על העץ הלא נכון. זה לא קשור למנגנוני הדיפלומטיה הציבורית של ישראל, כל אותם אגפי ההסברה למיניהם, שהוזנחו והסתיידו והתפוררו. אני מתכון לאינסטינקט ההסברתי הבסיסי של ישראלים פטריוטים; אלה מתוכם שלא איבדו את הבהירות המושגית, ושיודעים להבחין בין "רע" ו"טוב".

לשווא, לדעתי, הם מנסים לשכנע את העולם שחמאס, ולא ישראל, הוא הפושע. מי שגם אחרי 7 באוקטובר לא מבין אצל מי מבעבע פונדמנטליזם נאצו־אסלאמיסטי רצחני ושטוף שנאה, מי שגם אחרי זוועות שמחת תורה לא מבין כמה דחוף להילחם ברשע הזה עד למיגורו הטוטאלי - כבר לא יבין זאת.

מי שמתוך תמימות או בורות מתמסר לתעמולה הגבלסית של חמאס ומשרת את הלוחמה הפסיכולוגית של הטרור הג'יהאדיסטי - כבר לא יוכל להיגמל מזה. בכל העולם - וגם בארץ - פורח ספורט של איתותי מוסר. כפי שזו היתה במשך שנים אופנה חלולה ושטחית לדבר על ה"כיבוש" במונחים של אפרטהייד וקולוניאליזם, כך זו עצלות אינטלקטואלית מעליבה לייחס לישראל פשעים בנוסח השמדת עם, ג'נוסייד, טרנספר והרעבה. מי שסיגל את תפיסת המציאות הזו, לדעתי, כבר אבוד בלימבו המוסרי של עצמו.

ולכן חבל על המאמץ הסיזיפי לספר שחמאס הוא דיקטטורה ג'יהאדיסטית ושישראל נלחמת על חייה. זה מיותר להטיף שישראל היא המוצב האחרון, ושאם לא נתאחד למלחמה בנחשול הזה בסוף הוא יטביע את אירופה ואת המערב. זה לא יעזור להראות שוב ושוב איך חמאס גונב מעמו את הררי הכסף והמזון שישראל מאפשרת להכניס, וזה גם לא יעזור להוכיח באותות ובמופתים איך ראשיו מתחבאים בבתי חולים, במסגדים ובבתי ספר, ואפילו במתחמים הומניטריים, ומשתמשים באזרחים כחגורת הגנה. זה גם לא יעזור להסביר שמי שחטפו ומסרבים לשחרר חטופים הם חמאס והאספסוף שלו, ולא ממשלת ישראל.

מי בעד חיסול הטרור

אולי יש אפיק אחד שאיכשהו יכול לעזור, והוא קשור לעובדה אחת, מהממת בפשטותה: ישראל עומדת על סף שחרור הפלשתינים מרודנות חמאס, על סף שחרור הלבנונים מסיוט חזבאללה, ועל סף שחרור עמי המזרח התיכון מלפיתת החנק של איראן. העמים המשועבדים באמת בחלק הזה של העולם מעולם לא היו קרובים ככה לחירות, ולהזדמנות לפתוח דף חדש בהיסטוריה שלהם. עכשיו צריך לשאול: מיהם הגורמים שמאחדים כוחות כעת בכל העולם כדי לעצור את זה?

אני חושב למשל על נשיא צרפת, עמנואל מקרון, שבמשך שנים הסתובב בלבנון וסביב ענייניה של לבנון כגביר גאוותן, בפטרונות אירופית מלוקקת ואדנותית; או על עמוס הוכשטיין, שבחש הסכמים בביירות בשליחות ביידן ואובמה. עם כל הפרו־לבנוניות והמתינות והדיפלומטיה והקשקושים, במה הם אי־פעם סייעו ללבנונים? המדינה הזו שקעה כל כך עמוק בעשור האחרון במשברים פוליטיים וכלכליים, בזמן שחיזבאללה ואיראן רק העמיקו עוד ועוד את השליטה הכוחנית ואת הניצול של משאביה. חוץ מלקרוא ל"פיוס" ול"מניעת הסלמה", מה הם השיגו עבור הלבנונים בפועל?

התשובה היא - כלום, וכפי הנראה אף גרוע מזה. אבל ישראל, זו שכל תזוזה שלה במרחב מקפיצה את מקרון ומעוררת גינויים, יצרה בלבנון מציאות חדשה שבה ממשלת לבנון, בתסריט חלומי שאיש לא העז להעלות על דעתו, מקבלת החלטה ריבונית לפרק את חיזבאללה מנשקו. הסיוט הזה יכול להסתיים - אלמלא מעצור בדלת ושמו, ובכן, מקרון.

אני חושב על האיחוד האירופי, על ממשלות גרמניה, סקנדינביה ובריטניה או על הממשל האמריקני בתקופתם של אובמה וביידן, שלא לדבר על האו"ם. עם כל הפרו־פלשתיניות, והתמיכה בשתי המדינות, והתרומות האסטרונומיות לעזה, וכל האונר"א וסוכנויות הסיוע - במה הם היטיבו בפועל, ולא בדיבורים, את מצבם של תושבי רצועת עזה, שהיו נתונים לשליטתה הדיקטטורית והרצחנית של תנועה ג'יהאדיסטית חולנית ושמה חמאס?

גם כאן התשובה היא כלום, ואולי אף גרוע מכך. הם רק העמיקו את אחיזתו של חמאס בגישתם המדינית הנפסדת. והנה, הצבא הישראלי, זה שמקרון וביידן והקנצלר מרץ חושבים להטיל עליו אמברגו נשק, זה שהאיחוד האירופי רוצה להשית עליו סנקציות, זה שהממסד הבינלאומי מכין לו תביעות בגין ג'נוסייד ופשעים נגד האנושות - הביא את תושבי עזה לנקודה הכי קרובה אי־פעם לשחרור.

אני חושב על אלפי יוצרי הקולנוע שהודיעו על החרמת תעשיית הקולנוע הישראלית, על רבבות חוקרי האקדמיה בעולם שמשיתים חרם אקדמי על האוניברסיטאות בישראל, אני חושב על עמותות ו־NGO בארץ וברחבי העולם, על עצומות סופרים ומכתבי אמנים כל כך נלעגים - ואני שואל, בכנות: מתי בפעם האחרונה משהו מכל הזמזום הצדקני שלכם יצר אימפקט מעשי - לא מדומה, לא סמלי, אלא אימפקט אמיתי, מוחשי - על המציאות, לטובת מי שאתם מחשיבים "קורבנות"? התשובה היא - אף פעם.

צדקנות קטלנית

אלה הכוחות שמתאגדים עכשיו כדי לעצור את צה"ל, לבלום את ישראל ולוודא שהמשימה לא תושלם. משמעות הלחץ שלהם היא לא "הפסקת המצור" ולא "עצירת ההרעבה" וגם לא "סיום הג'נוסייד". משמעות הלחץ שלהם היא הבטחה שהעזתים לעולם לא ישוחררו מחמאס. שלבנון לעולם לא תשוחרר מחזבאללה. שאיראן תמשיך לשעבד את המזרח התיכון. שקטאר תמשיך להיות יצואנית האנטישמיות וההסתה לטרור המובילה בעולם.

אם אתם שואלים אותי, הצינים שבהם יודעים את זה. מקרון בוודאי, ראשי האיחוד האירופי בטח, ועל אחת כמה וכמה החלקים המשובשים בשמאל הישראלי. זה ברור להם כשמש. וזה גם ברור להם שהתגייסות שלהם לטובת המאמץ הישראלי לנצח את המלחמה תחולל תפנית היסטורית שממנה ייהנו כל עמי האזור - ואולי גם העולם כולו. אבל המחשבה שצה"ל, בהובלת ממשלת נתניהו השנואה עליהם, יצליח להביא את השינוי שהם אפילו לא היו קרובים להשיג, מעבירה אותם על דעתם. הם - עם הצדקנות והגינויים והסנקציות והעצומות וההפגנות והמשטים והחרמות - הם אלה שעומדים כרגע בין העזתים, הלבנונים והעם האיראני לבין החופש.