סאגת כרם שלום: ישראל של נתניהו נכנעת לתכתיבי ארה"ב

כנראה שהשיא עוד לפנינו. אחרי שהמים, הדלק והסיוע זורמים ללא הפרעה כבר שבועות לתוך חממת הטרור של חמאס ברצועת עזה, היום אישרו שרי הקבינט המדיני ביטחוני גם את פתיחת מעבר כרם שלום.

המעבר שנסגר אחרי הטבח, בליווי הצהרות נחרצות של השרים וראש הממשלה שישראל על ניתוק הקשר עם הרצועה לצמיתות, כבר נפתח ביום שלישי השבוע מתחת לרדאר. הסיבה: ממשל ביידן לוחץ להעמיק ולהגביר את קצב הסיוע לרצועה. אלא שהבידוק במעבר המצרי גורם לעיכובים. אתמול נחת כאן היועץ לביטחון לאומי ודרש להעביר דרך כרם שלום משאיות נוספות - המסר התקבל והשרים אישרו. שוב הצהרה מנופחת על ניהול עצמי של המלחמה והחלטות בלתי תלויות התנפצה אל קרקע המציאות.

לא מדובר רק בביזיון עצמי של ממשלה ריבונית שפעם אחר פעם העומד בראשה מצהיר א' ובלחץ אמריקני עושה ב'. מדובר בהחלטות שנוגדות את האינטרס הישראלי להכניע את חמאס בזמן קצר ככל הניתן ובמחיר דמים נמוך. במקום לחתור לניצחון, ארה"ב טוענת לגיבוי הלחימה וקושרת את ידינו בפועל.

הסיוע לאזרחים חפים מפשע נופל לידי המחבלים כפי שנראה באין ספור סרטונים, הדלק ודאי לא משמש רק לחימום הבתים, והמים אולי מונעים קריסה בריאותית ברצועה, אך גם מאריכים את ימיהם של המחבלים ותומכיהם. ככה לא מנצחים מלחמה.

בישול איטי 

והבעיה הגדולה ביותר שלנו היא שהתרגלנו. נתניהו ושרי הקבינט מבשלים את ההחלטות הבלתי מתקבלות שלהם כמו צפרדע במים. בהתחלה זה מרגיש חמים ונעים, אבל כשזה שורף אותנו נוסח הטבח שכבר חווינו - מאוחר מכדי לצעוק. לא עבר מספיק זמן כדי שנשכח. זה היה ככה עם הדלק שראש המל"ל הזהיר שישמש את המחבלים וישראל לא תאפשר שיעבור. זה היה ככה עם הסיוע ההומניטרי שנתניהו ושריו התנו בגישה לחטופים וחילוצם. וזה קורה גם הבוקר עם פתיחת המעבר "רק לסיוע" ויסתיים, אם נלך לפי שביל פירורי הסיוע של ארה"ב ונתניהו, ברשות פלשתינית ששולטת על עזה ויו"ש באמצעות מעבר כרם שלום.

איתרע מזלו ונתניהו מכונן לו קמפיין בחירות על המסר: רק אני מנהיג בינ"ל ברמה שיכול לעמוד נגד לחצים אמריקנים. השבוע הסביר איך בן גוריון נכנע ללחצים ב56' כשהשיב את סיני למצרים והוא דווקא מפעיל לחץ על ביידן וממשלו דרך דעת הקהל באמריקה. אלא שבמבחן התוצאה כאן, לא בבית הלבן: ישראל של נתניהו נכנעת לתכתיבים משם לכל אורך הדרך: סיוע-דלק-מעברים והתשלום הוא במלחמה במגבלות שקשה לנצח בהן ומחיר הדמים בה כואב לנו מרה. השאלה הפתוחה היא מי ייכנע ללחצי ביידן לכונן פה מדינה פלשתינית ביום שאחרי? מנהיגי המרכז שמאל ודאי יאפשרו זאת. ונתניהו? הוא יבשל אותנו לאט לאט עד שנסכים גם לזה.