עכשיו יותר מתמיד: יהודי העולם, בואו הביתה
עלו ארצה, לא כי פה בטוח יותר, אלא כי פה זה הבית. תעזרו לנו להפוך את ישראל למקום טוב יותר
Your browser doesn’t support HTML5 audio
דווקא עכשיו צריך לקרוא ליהודי העולם: עלו ארצה ובואו הביתה. אלא שבניגוד לנטייה הכמעט מותנית שלנו לקשור בין העלייה לבין האנטישמיות שגואה מחדש, ומרימה ראש בריכוזי יהודים בעולם, ההקשר הפעם צריך להיות אחר.
בואו לישראל לא כי פה בהכרח בטוח יותר, אוכי אצלכם בטוח פחות. לעיתים זה באמת כך, ולעיתים – אתם ואנחנו יודעים – זה הפוך. בואו לישראל כי זו ארץ ייעוד, ולא רק ארץ מקלט. בואו לכאן כדי לעזור לנו להפוך את ישראל למקום טוב ולמקום בטוח יותר. בואו לכאן כי פה, למרות כל הצרות והמצוקות, ניתן לחיות כיהודים, להיראות כיהודים, להתלבש כיהודים ולהתגאות בכך שאנו יהודים, מבלי להסתתר, לחשוש, להתחבא, או להיאלץ להיטמע.
בואו, לא בהכרח כי רע שם אלא כדי לעזור לנו לבנות כאן משהו טוב ומגוון יותר, וגם כדי שנוכל, יחד איתכם, להתמודד עם האיום המוצהר של חלק מערביי ארץ ישראל ואויבינו להפוך את מדינת ישראל ממדינת הלאום של העם יהודי ל"מדינת כל אזרחיה"; כדי שנוכל לשמור על הרוב היהודי כאן, ואולי אף להגדילו.
מדינת ישראל צריכה להציע עתה ליהודי העולם לבוא לכאן ולהיות שותפים בעיצוב התכנים והזהות הפנימית שלה. זה כולל גם הגמשה משמעותית בהתייחסות של הממסד לזרמים הלא אורתודוקסיים, כחלק משידוד המערכות הפוליטי החדש אחרי המלחמה. לא מאחורי הגב של המפלגות הדתיות והחרדיות, אלא יחד איתן. כולנו צריכים ללמוד לדבר עם כולנו.
העלייה שתגבר כנראה עתה – יש כבר סימנים ראשונים לכך – היא הזדמנות טובה לשוב ולשנן כי עוד לפני שהארץ הזאת הפכה להיות ארץ מקלט לפליטי שנאות ופרעות היא היתה ארץ ייעוד; שאנו אולי נמצאים כאן היום בזכות הכוח, אבל עוד קודם לכן – בכוח הזכות; שהביטחון הוא מכשיר חיוני מאין כמוהו, אך כלי בלבד, כדי לממש את הזכות לחיות דווקא פה, ושה"דווקא פה" אינו מצטמצם רק למובן מאליו, מקום הלידה.
מדינת ישראל הרי קמה מתוך העבר, וללא המטען הדתי־תרבותי וההיסטורי־לאומי, שנשען על הדת והמורשת היהודית, אין לה זכות קיום דווקא כאן. זה הצידוק לחיינו כאן בארץ ישראל ובמדינת ישראל, וזה גם הצידוק לקרוא ליהודי העולם לעלות לארץ ישראל ולהיות שותפים לנס הענק והשברירי שלנו.
אנחנו זקוקים להם
כשיהודים מאתיופיה הגיעו לארץ ישראל במבצע שלמה (לפני יותר מ־30 שנה), המתין להם באחד הימים ראש הממשלה דאז יצחק שמיר ליד כבש המטוס ושאל לשמה של אחת הילדות שהושיטה לו את ידה לשלום.
מישהו תרגם לה את השאלה, והיא השיבה: "ירושלים". שמיר לא הסתיר את תדהמתו: "זה שמך?" שאל שוב, והיא חזרה: "ירושלים". ליהודי ארצות הרווחה, בני דורנו, אין בינתיים מסורת דומה, אבל גם הם יודעים שהמימוש המובהק של הציונות הוא בציון. לא פחות משהם זקוקים לנו, אנו זקוקים להם. כאן. איתנו.