פוסט חגיגי, מלווה בכרזה מושקעת, מקדם את פני הגולשים בעמוד הפייסבוק של שרת העלייה והקליטה פנינה תמנו-שטה, ומספר להם על מבצע "צור ישראל" להעלאת "שארית יהודי אתיופיה".
זוהי הולכת שולל. היהודי האחרון מאתיופיה שרצה לעלות לישראל עשה זאת כבר לפני שנים, ומאז מתנהל קמפיין ציני של עסקנים ופוליטיקאים להבאתם לארץ של עוד ועוד אזרחים אתיופים, שאינם יהודים אפילו על פי ההגדרה המתירנית למדי של חוק השבות. העסקנים מתפרנסים מ"הצלת היהודים" המזויפת, הפוליטיקאים רוכשים בוחרים חדשים בייבוא ישיר, ומדינת ישראל משלמת סכומי עתק על הזכות המפוקפקת לכרסם באופיה היהודי.
כל ממשלות ישראל האחרונות נכנעו לפופוליזם ולסחטנות פוליטית וחטאו בפרקטיקה הנלוזה הזו. במסגרתה, כדי לעקוף את חוק השבות, מוכנסים המהגרים לארץ בחסות חוק הכניסה לישראל. בכל כמה שנים נוחת בנתב"ג "המטוס האחרון" עם מהגרים מאתיופיה, והפוליטיקאים מפרסמים הודעות חגיגיות על "סיום העלאת זרע ישראל".
ואז מתחיל הכל מחדש בריטואל סיבובי אינסופי, כי לעולים החדשים, שהם קרובי משפחה של העולים הוותיקים יותר, יש קרובי משפחה משלהם שנשארו מאחור, וכשהם יגיעו לארץ גם להם יהיו קרובים שנשארו באתיופיה, וחוזר חלילה.
כך, במצעד איוולת מלווה בדגלוני ישראל ובתמונות מרגשות בבימוי מקצועי, נמשכת כבר לאורך שנים שרשרת עליית הכזב שאין לה סוף ולא יהיה לה סוף, מאחר שבאתיופיה כ-120 מיליון (!) תושבים שכולם - כמו האנושות כולה - הם בסופו של דבר קרובי משפחה. באופן בלתי נמנע לרבים מהם יכולת לטעון - גם אם לא תמיד להוכיח - כי הם מחזיקים בקרבת משפחה כלשהי ליהודים. על רקע זה בדיוק נשאלת השאלה איפה עובר הקו? ב-2003 כבר הועלו לארץ בני הפלאשמורה שנקבע כי הם צאצאי יהודים מצד האם, ולכאורה בכך הייתה אמורה להסתיים הסאגה. אלא שמאז הורחבו שוב ושוב ההגדרות, עוד ועוד הקלות ניתנו תחת לחצים פוליטיים, והובאו אלפים רבים של אזרחי אתיופיה שהדרישות בנוגע למוצאם היהודי הלכו והתדלדלו.
התמונות מאדיס ומגונדר נוגעות ללב, בכך חייבים להודות. לחבוש כיפה ולעמוד עם סידור תפילה ביד בבית כנסת אכן מצטלם מצוין - אבל עדיין לא הופך אותך ליהודי. שגריר ישראל לשעבר באתיופיה, אבי גרנות, כתב בזמנו: "בביקוריי במתחם, באותם מקרים שבהם הביקור לא היה מתוכנן, לא מצאתי אותם מנהלים חיים יהודיים. תפילות שחרית הומות אדם התקיימו רק כאשר הביקורים היו מתוכננים מראש. רבים מאוד מתושבי אתיופיה הענייה מצפים למצוא עתיד טוב יותר בעולם הגדול, וישראל מהווה אטרקציה מבוקשת". גם אם נניח שמאז חל שינוי חד והממתינים החלו לנהל אורח חיים יהודי אמיתי, ברור כי גילו מחדש את יהדותם - שמוטלת בספק גדול ואינה מוכרת על פי חוק השבות - לאחר שהתברר כי נלווה אליה כרטיס טיסה לעולם השפע המערבי.
בשלב הזה של המאמר הצווחה המתחסדת "גזענות!" כבר מצלצלת באוזניים, וכאן המקום לומר בצורה ברורה: גם את חוק השבות, שבו עושים שימוש לרעה עשרות אלפי מהגרים לישראל ממדינות מזרח אירופה, הגיע הזמן לשנות ולצמצם באופן ניכר. כפי שחשף רביב דרוקר בתחקיר "המקור" בערוץ 13, על בסיס החוק במתכונתו הנוכחית, שמעניקה זכאות לעלייה גם למי שאין לו שום קשר מעשי ליהדות, התפתחה ברוסיה תעשייה משגשגת של הוצאת דרכונים ישראליים. במקרים רבים אפילו לא מדובר באנשים שמבקשים לעבור להתגורר בארץ - הם רק מקבלים את הדרכון ומתעופפים ליעד הבא בהזדמנות הראשונה. מדינת ישראל צריכה להילחם בהגירה אופורטוניסטית, לא לעודד אותה, ואין שום חשיבות לשאלה אם מקור ההגירה הזו באפריקה, באירופה או בכל יבשת אחרת.
ישראל היא מדינתו של העם היהודי - לא מדינתם של קרובי משפחתם מדרגה שלישית או מדרגה עשירית של בני העם היהודי. אפשר לומר זאת בקול רם וצלול, בלי להתבייש ובלי להיכנע לתעמולה הפוסט-ציונית, שיוצרת בלבול מכוון בין המונחים "לאומיות" ו"לאומנות", על מנת שניתן יהיה להלביש אדרת מזויפת של גזענות על כל ביטוי לגיטימי של לאומיות. המשך הבאתם לארץ של עשרות אלפי בני אדם שאינם מהווים בשום צורה חלק מהעם היהודי אינו רק שוחק את אופיה היהודי של מדינת ישראל, אלא משחק ישירות לידי התעמולה הפלשתינית שטוענת כי העם היהודי הוא "עם מומצא" ולכן אין ליהודים זכות למדינה משלהם.
ועם זאת, מרגע שנחתו בישראל בני אדם שנכנסו אליה כחוק, חובה על המדינה ועל החברה הישראלית לנהוג בהם כחלק מאיתנו לכל דבר ועניין - ואין זה משנה בכלל אם בטרם ירדו מהמטוס סברנו שנכון היה לאפשר להם להגיע לכאן, או שלא. מאותו רגע הם אזרחים ישראלים על מלא, שווי חובות ושווי זכויות, שזכו להגיע למדינה שבה ניתן לקיים דיון כן ופתוח גם בסוגיות הרגישות ביותר, ואין בה מקום או סובלנות לא לגזענות - וגם לא לתרבות של סתימת פיות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו