פעם תלמידים, היום מורים: אנשי החינוך שחזרו לבית הספר שבו גדלו

סוגרים מעגל: הצעידה במסדרונות המוכרים, אלה שבהם רצו בהפסקות וחיכו בקוצר רוח לצלצול הגואל, מקבלת משמעות שונה לחלוטין כשעושים אותה מהצד השני של המתרס.

עבור שורה של אנשי חינוך ברחבי הארץ שנת הלימודים הנוכחית היא לא עוד פתיחת שנה שגרתית, אלא סגירת מעגל מרגשת במיוחד: הם חזרו כעובדי הוראה מן המניין אל בתי הספר שבהם צמחו כתלמידים. עבור התלמיד או התלמידה שפעם ישבו בטור האחרון ליד החלון, ולעיתים אולי התקשו להתרכז - העמידה מול הכיתה ובידם הטוש המחיק היא ניצחון אישי והצהרת כוונות - להיות עוגן עבור תלמידים שחווים קושי דומה.

התיכון למדעים ולאמנויות (יאסא) בירושלים | אחרי 30 שנה: התלמיד ששב כמנהל הפנימייה

"המקום לא השתנה הרבה - הדנ"א נשאר אותו דנ"א"

כשירון יצחק (46) היה נער וחיפש מסגרת לימודית ברמה הגבוהה ביותר, הוא לא דמיין שיחזור אליה יום אחד כמנהל. יצחק, מנהל פנימיית התיכון למדעים ולאמנויות (יאסא) בירושלים ואב לשלוש בנות, סגר מעגל של 30 שנה.

הוא הגיע ליאסא, תיכון פנימייתי למצטיינים ולמחוננים, כנער בן 14 וחצי. "גדלתי במושב פרי גן בעוטף עזה וחיפשתי בית ספר שמתאים לתלמידים סקרנים שאוהבים ללמוד. כך הגעתי לפנימייה", הוא מספר. לאחר שירותו הצבאי חזר למקום כמדריך למשך ארבע שנים, ובהמשך עמד בראש המכינה הקדם־צבאית "מלח הארץ". לפני כשנה וחצי חזר יצחק ליאסא - הפעם כמנהל הפנימייה. "המקום לא השתנה הרבה. הוא עבר תהליכים של 35 שנה, יש את ההתפתחות, אבל הדנ"א נשאר אותו דנ"א".

לצד הפנימייה, שזכתה בפרס הצטיינות, נמצא בית הספר התיכון למדעים ולאמנויות (יאסא). כיום ירון מתגורר עם משפחתו בפנימייה, ובתו תמה (15 וחצי) לומדת בתיכון במגמת אמנות. בצוות בית הספר עדיין מלמדים מורים שליוו אותו כתלמיד: "יש שם מורים ותיקים מאוד, מהיום הראשון של בית הספר. הם היו מורים שלי כשהייתי תלמיד, וכיום אני מנהל את הפנימייה ועובד לצידם של המורים המיוחדים האלה. מטרתה של הפנימייה לקחת תלמידים מצטיינים ומחוננים מכל הארץ ולחנך אותם בחינוך חברתי, כדי שאחר כך ייקחו את הכישרון שלהם ויעשו דברים לטובת החברה".

כשנשאל אם תכנן את המסלול, הוא אומר: "לא חשבתי שדבר כזה יקרה. זו הזדמנות שנוצרה, וזה מרגש מאוד וכבוד גדול עבורי. גדלתי כאן המון שנים, גם כחניך וגם כמדריך, וזה לגמרי בית".

במערכת החינוך פועלות כיום כ־220 מסגרות חינוך פנימייתיות, מכל המגזרים, שבהן מתחנכים עשרות אלפי תלמידות ותלמידים. ביניהן מגוון רחב של פנימיות בעלות מאפיינים ייחודיים, כגון פנימיות ללימודי משטרה, כבאות והצלה, ימאות, מוזיקה ואמנויות, אקדמיות לספורט, חקלאות וסביבה, טכנולוגיה, ועוד. לדברי ד"ר סער הראל, מנהל המינהל לחינוך התיישבותי, פנימייתי ועליית הנוער במשרד החינוך: "צוותי החינוך הפנימייתי הם דמויות משמעותיות בתהליך החינוכי, והם מלווים את התלמידים 'סביב השעון' ומובילים להצלחתם יחד עם צוות בית הספר. במהלך מלחמת חרבות ברזל והמערכות מול איראן, פנימיות רבות נותרו פתוחות והמשיכו לתת במסירות יוצאת דופן מענה חינוכי רציף לאלפי תלמידים".

בית החינוך "אמית עתידים" באור עקיבא | 15 בוגרים של בית הספר מלמדים בו כיום

"מאותו הכפר ומאותה כיתה - בית אמיתי לחיים"

15 בוגרים של בית החינוך "אמית עתידים" באור עקיבא עשו את המסלול בחזרה אל בין כותלי בית הספר. אחת מהם היא נוי הרשקוביץ, בוגרת מ־2014, שתיכנס השנה לראשונה לכיתה בעתידים כמורה: "זה כבוד גדול ללמד כתף אל כתף עם צוות שליווה אותי בילדותי. למשל, רכזת השכבה שהיתה לי כתלמידה עומדת לעבוד איתי כעת באותו הצוות. המעמד של מורה היה מבחינתי משהו נשגב, ולעבוד איתם זו תחושה מדהימה".

הרשקוביץ צפויה ללמד ולהגיש תלמידים לבחינות הבגרות במגמה שבה למדה. "גדלתי באור עקיבא וצמחתי מהמקום שאני הולכת לעבוד בו. אני דוברת את השפה המיוחדת לקהילה ומכירה את הדינמיקה. מוכנה ומלאת ציפייה להתחיל בעשייה".

לדברי אמיר מלכה, מנהל קריית החינוך "אמית עתידים", "אין תעודת זהות מרגשת יותר לבית ספר מאשר בוגרים שבוחרים לחזור אליו כחברי צוות. החזרה של 15 מורות ומורים אל המקום שבו צמחו כתלמידים היא ההוכחה הטובה ביותר לכך שהחינוך שבית הספר מעניק אינו מסתכם בשנות הלימוד, אלא נשאר חקוק בלב לאורך שנים. כשהתלמידים שלנו רואים מולם מורים שצמחו מאותו הכפר ומאותה כיתה, הם מקבלים המחשה שבית הספר הוא בית אמיתי לחיים".

בין הבוגרים שחזרו כמורים גם נוי לוי, קורל קריף ואלינור אלימלך, ליזה אבייב ומעיין סימני, שכבר יותר מעשור מלמדות אנגלית, שירן צחייק, שמלמדת ספרות ולשון, וחלי שרף, רכזת שכבה ומורה להבעה. את תחום המתמטיקה מובילות ירדן אברגיל, שמלמדת בבית הספר שלוש שנים, ואלונה ברדה, שהצטרפה השנה כמורה למתמטיקה לאחר הסבה. רוזה שמיאלוב היא המורה להיסטוריה, מור רווח המורה למשפט עברי ולתנ"ך, יסמין איסקוב המורה לאזרחות, ואגם שמייב הצטרפה השנה כמורה למקצועות רבי־מלל. את הרשימה משלים בן עג'מי, המלמד זו השנה השנייה חינוך מיוחד ושפה.

לדברי המורה נוי לוי, "אני מספרת לתלמידים שגם כשאני ישבתי על הכיסא שלהם, המורים שנשארו זוכרים אותי כתלמידה. התחושה שאת חוזרת למקום מוכר ואהוב שבו כולם מכירים אותך מעניקה ביטחון עצום". המורה אלינור אלימלך מוסיפה: "יש משהו בבית הספר הזה שכשנכנסים בו בדלת מרגישים את הלב".

כפר הנוער החקלאי "עתיד יוענה ז'בוטינסקי" בבאר יעקב | 14 תלמידים שלו שבו אליו כאנשי צוות

"פחדתי להיכנס לחדר המורים כמורה - לא העזתי להיכנס אליו כתלמידה"

בבית הספר עתיד יוענה ז'בוטינסקי מועסקים כיום לא פחות מ־14 בוגרי המוסד: חמישה מורים, ארבעה מדריכי פנימייה, שתי מזכירות, שתי לבורנטיות ומנהל משק - כולם ישבו בעבר כתלמידים בכיתות, חששו מהבחינות המתקרבות, מיום ההורים ומכעסם של המורים. אבל לצד כל זה הם אהבו את בית הספר שבו למדו, ולבסוף חזרו אליו.

מי שתחל ללמד השנה לראשונה בבית הספר כמורה מן המניין היא אטל ברודסקי, שהסיפור שלה עם המוסד שבו היא מלמדת כיום מורכב. "אבא שלי לחץ שאלמד פה כי חשב שאני צריכה ללמוד בבית ספר מצוין. אני כעסתי כי רציתי ללמוד עם החברים שלי. התחלתי ללמוד, ובסוף כיתה ח' עזבתי כדי לחזור ולהיות עם החברים שלי. אבל אז, כשכבר חזרתי, הבנתי שעשיתי טעות ושאבא שלי צדק. חזרתי לכאן, סיימתי פה 12 שנות לימוד ואחריהן המשכתי לעתודה, אז גם הפכתי למתרגלת. אחרי שלמדתי תואר בהנדסת חשמל החלטתי שאני חוזרת למקום שעיצב אותי ומלמדת בו. מאז אני כאן".

יוליה בובוביץ היתה סטודנטית לתואר שני בפסיכולוגיה חינוכית. מפגש בוגרים שקיים בית הספר החזיר אותה אל בין כתליו, וכיום היא מרכזת את נושא התקשוב ומשמשת גם מחנכת כיתה. "בימים הראשונים שלי כמורה פחדתי להיכנס לחדר המורים. זה היה מקום שלא העזתי להיכנס אליו כתלמידה. היום החברות הכי טובות שלי הן המורות שלימדו אותי כשהייתי תלמידה". בין המורים שחזרו לבית הספר: רמי חוחשווילי, ניקול גורביץ, ויקטוריה סמולין, דימה זסיפלוב, תמר אבייב, פולינה גיידוק וניקיטה שלומין.

ורוניקה קופר, המנהלת: "בית הספר מצליח ליצור תחושת שייכות עמוקה, מקום שבו תלמידים מרגישים שרואים אותם, מאמינים בהם ונותנים להם מקום להיות מי שהם. ההוכחה היפה ביותר לכך היא העובדה שמורים רבים המלמדים בבית הספר כיום היו בעצמם תלמידים בו. הם בחרו לחזור למקום שבו התחנכו, הפעם מהצד השני של הכיתה, ולהיות חלק מהעשייה החינוכית. עבורנו זו עדות משמעותית לכוחו של בית הספר ולחיבור המיוחד שנוצר בין האנשים לבין המקום".