השעה 5:30 לפנות בוקר. רועי דימנשטיין (17), תלמיד כיתה י"א בבית הספר "אדם ואדמה" אשכול שבשדה ניצן, כבר ער. הוא מכין לעצמו כריך ועולה על רכב הטרנזיט שמסיע אותו לקטיף. זה מה שיעשה עד הצהריים, אז יחזור לפנימייה, יתקלח, יאכל משהו וילך ללמוד כמה שעות. זה הלו"ז השגרתי בכל סניפי "אדם ואדמה", "רגבים" ו"מרחבים" - רשתות בתי ספר חקלאיים הפרוסות ברחבי הארץ.
עד השנה, רועי למד בתיכון רגיל והרגיש שהוא מבזבז זמן. "ידעתי שאני יכול לעשות יותר. אלה שנים מאוד חשובות של תיכון, ואני רוצה להרגיש יותר משמעות בחיים מאשר שגרה של ללמוד בכיתה, לאכול ארוחת ערב וללכת לישון. התחלתי לחפש מסגרת חלופית, ומהשנייה הראשונה שמצאתי את 'אדם ואדמה' - עפתי על המקום. למחרת דיברתי עם המנהל, וכעבור שבוע הגעתי ליום התנסות, התקבלתי והתחלתי ללמוד. המקום הזה מטורף, וגם נורא כיף, מהשנייה שאתה קם בבוקר בסמול טוק עם החברים בדרך לעבודה. כל חלק שם הוא תענוג".
בית הספר הוקם בשנה שעברה ונתמך בידי ארגון ארגון ג'ואיש נשיונל פאנד ארה"ב (JNF-USA). התלמידים, 50 במספר, עובדים אצל חקלאים באזור, בקטיף פרחים, כרוב ואוכמניות - לפי העונה וצורכי החקלאים. "לא היה לי שום קשר לחקלאות לפני שהתחלתי כאן, וגם לא הבנתי כל כך את החשיבות שלה", מדוה רועי. "כשהגעתי וראיתי איך אנשים מדברים על זה, הבנתי כמה חשוב לעבוד את האדמה בארץ, וככה אני מרגיש הכי מחובר למדינה ולאדמה שלנו. בנוסף, בכל יום שאני קם בבוקר לחקלאות, תחושת הסיפוק מטורפת. אני רואה את זריחת השמש, והעבודה מרגיעה אותי ובונה בי אחריות ומוסר עבודה, גם כשמאתגר. זה יעזור לי בחיים הלאה. אני לא סגור על מה שאני רוצה לעשות בעתיד, אבל מאז שעברתי ל'אדם ואדמה' - חקלאות נראית לי כמו אחלה אופציה".
"לתת מאמץ אחרון"
חירות סלע (16) היא תלמידת כיתה י' בביה"ס "אדם ואדמה" גליל עליון, בקיבוץ יראון. "אני חושבת שזה המעשה הנכון לעשות בשביל הצפון אחרי המלחמה שעברה עליהם, וזה המעט שאני יכולה לעשות כדי לשקם את האזור", היא מצהירה.
חירות היא תלמידת המחזור הראשון של בית הספר, שנפתח גם הוא השנה. "רציתי משהו שונה מאשר בית ספר רגיל. לא לצאת בכל בוקר מהבית, ללמוד, לחזור הביתה ולעשות בעצם כלום. רציתי משהו משמעותי, וחקלאות זה משמעותי. מצאתי ב'אדם ואדמה' את מה שרציתי. רציתי גם להיות במחזור א' של משהו, כי ככה את באמת בונה את האזור שאליו את מגיעה.
"כשהגעתי לכאן, ראיתי שאנחנו באמת עוזרים לחקלאים באזור. החקלאות בצפון נפגעה ממש במלחמה, וכוח האדם שלנו ממש עוזר לשיקום. בדרך כלל אנחנו עובדים בכרם, אבל עכשיו אין לנו אישורים לעבוד ליד הגבול, אז אנחנו עובדים ביסוד המעלה, בהוצאת 'חזירים' מרימונים ובדילול אגסים".
חירות כבר מדברת כמו חקלאית מנוסה. היא מודה שבהתחלה היה לה קשה להתרגל לעבודה ולשעות המוקדמות, "אבל מתרגלים ממש מהר" - גם ליבלות ולשריטות בידיים. "אני לומדת לא לוותר לעצמי, למרות שקשה וקר. לומדת להתגבר על קשיים, לומדת אהבת הארץ וכמה זה חשוב לשמור על גבולות המדינה שלנו, כי אין מי שיעשה את זה בשבילנו. ואני לומדת איך לעזור לאחר, גם כשזה בא על חשבוני. האתגר בלימודים הוא בעיקר העייפות אחרי יום עבודה".
לצד זאת, חירות מציינת גם את היתרונות הגדולים שיש בעבודה החקלאית: "אני אוהבת את השקט שמסביב, את המחשבות שעולות תוך כדי עבודה, וגם את הנוף המטורף. אני גם אוהבת לראות את התהליך. לדוגמה, אם מעשבים, אז להשוות את 'הלפני' ו'האחרי'. הכי כיף זה לעשות צחוקים עם החברים תוך כדי העבודה, ולתת 'בראבק', עוד מאמץ אחרון, כדי להצליח לסיים עוד שורה של גידולים".
חירות שמחה שהיום־יום שלה מלא ערך. "משמח אותי לעשות משהו משמעותי, ולא כמו רוב בני הנוער האחרים. אני נמצאת בחברה ערכית, וזה טוב לי. המרחק מהבית לא כל כך מפריע לי. כיף לי לחזור הביתה, אבל לא דחוף לי לחזור בכל יום".
"כל אחד פה זהב"
יונתן ישראל (17), תלמיד כיתה י"א, לומד ברשת "רגבים", המקבילה הדתית של "אדם ואדמה". בית הספר שלו נמצא בקיבוץ בית זרע, הסמוך לכנרת. בנוסף לעבודת האדמה והלימודים הכלליים, ב"רגבים" משלבים גם לימודי קודש.
"כאן מנצלים את הזמן לעשות מעבר. בסוף יש לנו מדינה, היא שלנו, אנחנו אוהבים אותה, וזאת ציונות ואהבת הארץ. אנחנו עובדים בכל התנאים: בקיץ, כשלוהט והניילון של האבטיחים כבר נמס, ובחורף, כשקר ואתה קוטף אבוקדו והידיים שלך רועדות.
"דרך הקשיים האלה אתה רואה כמה אתה אוהב את הארץ. זה גם בונה אותך. החבר'ה כאן באמת ברמה מדהימה, כל אחד פה זהב. כשאנחנו לומדים תורה אני גם מבין שאני עושה מה שהקב"ה רוצה - כלומר לעבוד את הארץ שהוא נתן לנו".
יונתן גר בכפר אדומים ומעיד שיש לו חברים רבים שלומדים בבתי ספר חקלאיים. המגמה הזו הפכה למידבקת, וגם ילדי עיר מובהקים בוחרים להצטרף אליה. לרשת "אדם ואדמה", הפועלת תחת "השומר החדש", יש שבעה סניפים, מאורטל שבגולן עד חצבה שבדרום, וגם ל"רגבים", הפועלת תחת עמותת "רוח הגולן" שבעה סניפים, חמישה המיועדים לבנים ושניים לבנות.
יונתן מעיד שאף שהמסגרת שבה הוא לומד נראית נוקשה, היא מאפשרת למעשה הרבה חופש והתפתחות אישית. "למשל, ממש רציתי להביא כוורות, ועכשיו נותנים לי. יש כאן חבר'ה שרצו להקים מתחם קטן של גידולי שדה, אז הם שתלו פה תירס, תותים, דברים כאלה. הם גם מתנדבים בזמן החופשי שלהם. עשינו בכנרת פסטיבל לסיום קטיף האבטיח, עזרנו לקשישים בגינות שלהם, ואנחנו ממש מנסים למצות את הפוטנציאל שלנו.
"המקום הזה מעודד אותנו גם במידות ובערכים, מקום מדהים. אני מבסוט שאני לא לומד בבית ספר רגיל, לא חוזר מהלימודים ונמצא כל היום בטלפון הנייד. כאן השבועות הכי כיפיים הם אלה שבהם אין לך דקה לנשום ואתה כל הזמן על הרגליים".
לומדים גם מתמטיקה
בתי הספר הפנימייתיים־חקלאיים ברחבי הארץ מעלים על נס את העבודה העברית. בכדי שהחקלאי יוכל להסתמך על כוח האדם הצעיר, האיכותי והנלהב הזה, עובדים התלמידים חודש נוסף אחרי שבני גילם כבר יוצאים לחופשת הקיץ. "בית ספר כזה הוא 150-100 עובדים שהחקלאי בונה עליהם. הוא צריך עובדים, ואנחנו לא יכולים להיעלם לו לחודשיים", מסביר יונתן.
תלמידי "רגבים" כנרת עובדים בשדות ובמטעים של הקיבוצים הסמוכים, באבוקדו, בכרמים, בהדרים ובגידולי שדה. "אני הכי אוהב לקטוף אבטיח. יש טרקטור על עגלה, שלושה חבר'ה מכל צד, אחד קוטף, זורק לשני, והשני זורק לזה שעל העגלה. האווירה טובה, ובהפסקה אוכלים אבטיחים. זאת עבודה שיהודים לא אוהבים לעשות, אבל אנחנו כן".
העבודה שיונתן מתאר נשמעת מעייפת מאוד. איך הוא וחבריו יכולים להתרכז בלימודים אחרי שעות בשדה?
"בטח שזה מעייף, אבל המערכת יודעת להתמודד עם העובדה שאנחנו גמורים. יש יותר נחת, לומדים בדיוק את מה שצריך, לא מעבר. מי שזקוק לעוד שעות תרגול - מקבל עזרה. דואגים לנו. אני ממש שמח כאן".
ובאמת, תלמידי הרשתות החקלאיות לומדים ברמה שלא מביישת את מקביליהם העירוניים: יונתן, למשל, לומד מתמטיקה ואנגלית ברמה של 5 יחידות.
"פנימיות כאלה מחברות אותנו לערכים גדולים" הוא אומר. "אתה מוקף באנשים שאתה אוהב, במקום שאתה אוהב, מלווה בצוות טוב. זה קשה, אבל בסוף ממש כיף".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו