כל יום בשבועיים האחרונים נפתח בהצהרה או בדיווח ממקור פוליטי שלפיהם איראן "מאיצה לפצצת מוות" (נתניהו), או ש"אם איראן תעז לתקוף את ישראל, היא תחטוף פי כמה משחטפה עד כה" (כ"ץ). לכך מתווספים דיווחים על אפשרות לפתיחת מערכה ישראלית, אמריקנית או משותפת לפני הבחירות או מיד אחריהן, והעיסוק כולו מוסט לשאלת העיתוי של חידוש המלחמה.
אם נחזור חצי שנה לאחור, לאפריל השנה, מיד עם סיום מבצע "שאגת הארי" ותחילת הפסקת האש (שמעולם לא פסקה), שטף אותנו מבול של דיווחים מישראל ומארה"ב על השמדת יכולת הגרעין האיראנית ועל הריסת התעשייה הצבאית לכל אורך שרשרת הייצור והאספקה של הטילים הבליסטיים וכלי הטיס הבלתי מאוישים.
הדיווחים תיארו פגיעה נרחבת בתשתיות הייצור, ממפעלי הפלדה, דרך מעבדות האלקטרוניקה ועד למחסני האחסון. לפי אותם דיווחים, השמדנו את מרבית המשגרים הניידים ו"כלאנו" טילים ומשגרים בערי הטילים התת-קרקעיות.
באפריל הסרנו את האיום, ואילו באוקטובר הוא חזר למרכז הבמה, ובאופן מאיים כל כך שמחייב פעולה התקפית יזומה, גם במחיר דחיית הבחירות. אם לא נפעל, כך משתמע מההצהרות, נעמוד שוב בפני איום קיומי מעבר לגבולנו.
שני הלקחים שלא למדנו
את המושג "אמת לשעתה" כבר הכרנו ולמדנו לא מעט בשלוש השנים האחרונות, אך הפעם מדובר במשהו משמעותי הרבה יותר, ובעיקר מטריד הרבה יותר. אם יש שני דברים שלמדנו מהניסיון להבין ולהעריך את אויבינו, הרי שהם אלה:
ראשית, אנחנו לוקים באופן מסורתי בהערכת חסר של יכולות האויב. מניסיוננו בזירות קרובות ורחוקות, פעם אחר פעם התברר שיש לאויב יותר טילים, יותר משגרים ויותר יכולות מכפי שהערכנו.
שנית, יכולת השיקום וההתאוששות של האויב מהירה הרבה יותר גם מההערכות המחמירות. לאיראן נדרשים שבועות וחודשים כדי לשקם את התעשייה הצבאית ש"הוחזרה שנים לאחור" לאחר מבצע "שאגת הארי". כך גם חמאס, שחזר למשול ולשלוט במה שנותר מרצועת עזה לאחר ש"פורק", "הושמד" ו"רוסק".
האמת המטרידה
גם אם ההצהרות הפוליטיות מעצימות את חומרת האיום ואת דחיפותו, כחלק מהידרדרות השיח הפוליטי שבו הכול מותר, אחרי שמנקים את רעשי הרקע אי אפשר להתעלם מהמציאות של החודשים האחרונים.
איראן הקשיחה וממשיכה להקשיח את עמדותיה במשא ומתן מול ארצות הברית. במקביל, היא חידשה את הציר עם שלוחותיה וחיזקה אותו, ובמידה לא מבוטלת אף הביאה את החות'ים לפעול נגד סעודיה, במהלך שמשרת ישירות את האינטרס האיראני.
בכל תגובותיה מאז "הפסקת האש" באפריל האחרון חיזקה איראן את ההרתעה שלה מול שכנותיה, ובהן ירדן וסעודיה, באמצעות תגובות התקפיות שעוצמתן אף עלתה על אלה שביצעה במהלך "שאגת הארי".
היקף שיגורי הטילים הבליסטיים לעבר ירדן בחודשים האחרונים גדול מזה שנרשם במהלך 40 ימי המבצע. מי שמשגר בתגובה 11 ו-18 טילים בליסטיים לעבר ירדן, וטילים מדויקים לעבר בסיסי חיל האוויר האמריקני, אינו מציג יכולות שרוסקו והושמדו. דיווחים רשמיים ותמונות לוויין אינם מותירים ספק גם באשר לשיפור ברמת הדיוק האיראנית.
איראן חזרה גם לייצור צבאי, באמצעות שיקום עצמי של התשתיות ובסיוע חיצוני מרוסיה ומסין. נוסף על כך, דיווחים ותצלומי לוויין ממקורות אזרחיים מצביעים על עבודות תשתית אינטנסיביות סביב חלק מאתרי הגרעין והתשתיות הצבאיות, ובהם בסיסי חיל האוויר וערי הטילים התת-קרקעיות.
לצד כל אלה, המשטר באיראן נראה כרגע, למרות הלחץ הכלכלי ורצף המבצעים והמלחמות, כמי שממשיך לאחוז בהגה השלטון. יתרה מכך, הוא אף זוכה ללגיטימציה מעצם קיומו של המשא ומתן, ובכלל זה מפגשים ישירים כמו זה שהתקיים באו"ם לפני מספר שבועות.
בין זהות לפיצול באינטרסים
בכל הנוגע להחלטה על אופי הפעולה מול איראן ועיתויה, ישראל איבדה את יכולת ההכרעה העצמאית. ההחלטה נתונה בידי ארה"ב והנשיא טראמפ, מציאות בעייתית כשלעצמה. האינטרסים של ישראל וארה"ב אינם חופפים בהכרח, וכך גם שאלת העיתוי.
מה שהחל בפברואר השנה בזהות אינטרסים מלאה בין ישראל לארה"ב ביציאה למבצע "שאגת הארי", הלך והתפצל ככל שחלף הזמן. לארה"ב חשובים מצרי הורמוז והשפעתם על מחירי הנפט, ואילו לישראל חשובות יכולות הגרעין, הטילים והכטב"מים שבידי איראן.
גם כיום, ארה"ב והנשיא טראמפ מתפארים בכך שמצרי הורמוז נותרו פתוחים, ואף בהיקף יצוא נפט העולה על מספר החביות שיוצאו לפני המלחמה. אם זה אכן המצב - ואולי, כמו בישראל, גם בארה"ב פוליטיקת הבחירות מגדירה מחדש את המציאות ואת האמת - מדוע מחירי הנפט אינם יורדים?
אם המצר פתוח והיקף מעבר חביות הנפט כבר עלה על זה שלפני המלחמה, הרי שנותר רק סיום המלחמה, כמעט בכל תנאי, שאליו חותר הנשיא טראמפ בחודשים האחרונים.
אחד הלקחים המרכזיים שמלווים אותנו מאז 7 באוקטובר 2023 נוגע לאופן הגדרת מטרות המלחמה, לישימותן, למידת השגתן ולהשלמת ההישגים הצבאיים במהלכים מדיניים.
ההשלמה עם מציאות שמתווכת לציבור כ"סבב" נוסף מול איראן היא מסוכנת. השימוש במושג שהיה שמור לניהול הסכסוך מול חמאס, ואפילו לא מול חיזבאללה, לתיאור העימות מול איראן, עלול להתגלות כהרה אסון מבחינה צבאית, כלכלית, חברתית ובינלאומית.
ישראל אינה יכולה ואסור לה לנרמל מציאות של "סבב" לחימה מול איראן בכל חצי שנה, ואפילו לא בכל שנה. צה"ל, כלכלת ישראל והחברה הישראלית לא יוכלו להתמודד עם מציאות כזאת לאורך זמן.
זו האמת שמסתתרת מאחורי ההצהרות הפוליטיות של השבועות והימים האחרונים. מוטב שעל כך תינתן הדעת, ולא על ריאליטי העיתוי של השאלה "מתי תחודש הלחימה מול איראן".
תת אלוף (מיל') צביקה חיימוביץ, לשעבר מפקד מערך ההגנה האווירית וכיום יועץ אסטרטגי
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו