הטקסט הזה נכתב מאדמת לבנון, 20 שנה בדיוק אחרי שדרכתי בה לראשונה בחיי. היינו החיילים הכי צעירים שלחמו אז במלחמה שפרצה ב-2006. משבוע נופש צבאי בכפר הנופש באשקלון הוקפצנו בן לילה לצפון. רק בני 18, רגע אחרי סוף האימון המתקדם ועוד לפני שסיימנו מסלול, נכנסנו עם גדוד 101 של חטיבת הצנחנים ללחימה אינטנסיבית במארון א־ראס, בינת ג'בייל ועייתא א-שעב בשבועות הארוכים של אותו קיץ.
תוך כמה ימים ראינו מלחמה בעיניים. סחבנו פצועים, איבדנו חברים, ואפילו לא יצאנו מהלחימה כדי להיפרד מהם. הפכנו בתוך חודש מילדים לגברים, והרגשנו על בשרנו מהי מלחמה שמדינה מגיעה אליה לא מוכנה – עם ציוד חסר, מודיעין כושל והנהגה שלא הצליחה לראות את המציאות כפי שהיא. ראש הממשלה אהוד אולמרט סיים את המלחמה עם כ-3% תמיכה ציבורית, והרמטכ"ל דן חלוץ ייזכר גם בשל מכירת תיק המניות האישי שלו בימיה הראשונים של הלחימה.
עשרים שנה אחרי, חזרנו שוב ללבנון. הפעם במבצע ״חיצי הצפון״. עם לוחות קרמיים במקום שכפ״צים, עם ציוד מתקדם, מודיעין מדויק וכוחות אדירים שהכריעו את חיזבאללה כמעט בכל קרב שבו נתקלנו. ההישג הצבאי הזה הוא עצום, אך הוא עלול להישחק אם נחזור בפעם השלישית לאותה קונספציה.
הקונספציה הכי ממכרת עבור נבחרי הציבור שלנו היא ש"שקט ייענה בשקט". גם אחרי הנסיגה בשנת 2000 וגם אחרי מלחמת לבנון השנייה בחרנו להאמין שמדינת לבנון ויוניפי״ל ימנעו את התעצמות חיזבאללה. בפועל, שני העשורים האחרונים הוכיחו בדיוק את ההפך. כוח בינלאומי כושל לא הצליח למנוע את אחד ממפעלי ההתעצמות הצבאיים הגדולים ביותר שהכרנו על הגבול הצפוני, שרק בנס ניצלנו ממנו מטבח גדול בהרבה בגליל העליון באלפי משפחות יהודיות.
גם היום, בתור מי שיושבים בקו המגע האחרון, אנחנו מבינים שהשקט הוא לא אסטרטגיה. אסור שמדינת ישראל תוותר שוב על האחריות לביטחון תתושבי הצפון ותפקיד אותה בידי ממשלת לבנון או כוח בינלאומי שכבר נכשל פעמיים.
אך הקונספציה הביטחונית תלויה גם בקונספציה הפוליטית. כשברקע מערכת בחירות, כשמילואימניקים סוגרים כבר 450 עד 550 ימי לחימה מאז 7 באוקטובר, וכשסדר היום של הממשלה עוסק שוב בחוקי השתמטות במקום בהרחבת מעגל המשרתים, הפיתוי לבחר בשקט הופך לגדול מדי.
בשנים שבהן לא הייתי על מדים בחרתי לפעול לחיבורים באזרחות – הקמתי מיזמים חברתיים המקדמים שותפויות בין אזרחים, ובשנים האחרונות זכיתי להוביל גם תוכניות לשיקום תעסוקתי של אלפי משפחות מילואים שנפגעו מהמלחמה. מתוך אותה תפיסה אני פועל גם במסגרת ״הרבעון הרביעי״, כי האתגר של ישראל אינו רק לנצח במלחמות, אלא גם לבנות מחדש את הברית הישראלית. קונספציה אינה רק כשל ביטחוני – היא גם האמונה שאפשר להמשיך לחיות כחברה מפולגת ולשלם על כך מחיר רק בשדה הקרב.
בפלוגה שלי יש מצביעים משני הצדדים של המפה הפוליטית. בלבנון מול האויב אין ימין ואין שמאל – יש לוחמים שמחזיקים יחד את ביטחון המדינה על הכתפיים. ברית המשרתים הציונים חייבת להיות גדולה יותר מהשיח המפלג. היא חייבת להיות גם הבסיס לממשלה ציונית רחבה, כזו שלא תהיה תלויה במי שאינם שותפים לנטל, ותדע לקבל החלטות ביטחוניות מתוך אחריות ארוכת טווח ולא מתוך הישרדות פוליטית.
לבנון לימדה אותנו לפני עשרים שנה שלא מספיק לנצח בקרב, צריך גם מנהיגות שתדע לנצח את "היום שאחרי". אם נחזור שוב לקונספציה של שקט ייענה בשקט, ונסמוך פעם נוספת על ממשלת לבנון או על יוניפי״ל שיעשו בשבילנו את העבודה, נמצא את עצמנו בעוד כמה שנים חוזרים שוב לאותם הכפרים, באותה מלחמה, רק עם דור חדש של לוחמים שישלם את המחיר.
המאמר הזה מוקדש לגיבורי גדוד 101 שנפלו בלבנון: יפתח שריר, יהונתן איינהורן, אילן גבאי, פיליפ מוסקו ועדי כהן. ולגיבורים שלנו שנפלו במערכה הנוכחית: ידידיה בלוך, גיא בן הרוש וניצן שסלר.
הכותב הוא חבר הנהגת מפלגה ברוח "הרבעון הרביעי"
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו