המח"טים מדברים: "יש דור שנלחם זמן רב, ויש רוח שנותנת השראה"

ב־12 ביולי 2006, היום לפני 20 שנה, פרצה מלחמת לבנון השנייה. בחסות ירי נרחב לאורך כל גבול לבנון, חדרה חוליית מחבלים של חיזבאללה לשטח ישראל באזור קו דיווח 105, הרגה שלושה חיילים וחטפה גופות של שניים נוספים: אהוד גולדווסר ואלדד רגב. זמן קצר לאחר החטיפה, אישרה ממשלת ישראל לצה"ל לצאת למבצע "שינוי כיוון", כיוון שהשתנה שוב ושוב במשך 34 ימי מלחמה מבולבלת, שבמהלכה נהרגו 119 חיילים נוספים ו־44 אזרחים.

המלחמה חשפה פערים ביכולות הלחימה של צה"ל ובקבלת ההחלטות של הדרג המדיני, ולפיכך הסתיימה בתחושת חמיצות, אך הביאה לשקט (יש שיגידו: מדומה) של 18 שנה לאורך גבול הצפון.

שוחחנו עם מפקד חטיבת הצנחנים דאז, תא"ל (מיל') חגי מרדכי, ומפקד חטיבת הצנחנים של היום, אל"ם רועי צוויג, שהיה פקודו של מרדכי אז - וכעת פיקד על מרדכי, שהתנדב למילואים וסייע לחטיבה לתכנן את הקרבות.

עם מפה בכיס

שני המפקדים מציינים כי ההבדלים בין הלחימה הנוכחית לבין הלחימה בקיץ 2006 עצומים. אז סבל צה"ל מחוסר כשירות משווע, לאחר שנים רבות שבהן היה שקוע בבוץ של האינתיפאדה השנייה. כיוון שצה"ל עסק בכיסוח דשא תמידי ביו"ש, לוחמיו לא התאמנו כראוי במשך שנים ולא הוכנו ללחימה בדרום לבנון. במהלך המלחמה נחשף עוד כי המודיעין שהגיע לכוחות לא היה עדכני, המפות ישנות, הציוד חסר, ובעיקר - התוכניות הצבאיות לא היו קיימות, והפקודות שניתנו ללוחמים היו מבולבלות והשתנו תכופות.

"לפני 20 שנה היה תצ"א (תצלום אוויר) ברמת עדכון שלא הופיעו בו חלק מהמבנים שהיו בשטח", משחזר מרדכי. "היתה לנו מפה 1 ל־50 אלף, שלא היתה מעודכנת. אם רציתי תמונת מצב אויב, היו צובעים לי את המפה באדום. מאז המודיעין קפץ קפיצה מטורפת. כל התהליך של הנגשת מודיעין לשטח החל בצה"ל לאחר מלחמת לבנון השנייה, וזו מהפכה של ממש. גם מערכות הפו"ש (פיקוד ושליטה) שיש היום בצבא הן משהו שלא היה לנו לפני 20 שנה. אני שלטתי בכוחות עם מפה בכיס".

שיפור גם בלוגיסטיקה

הרבה מים עברו בליטאני מאז. "בנוהל קרב שהתקיים לפני הכניסה לבינת ג'בייל במלחמה הנוכחית, חגי סיפר לנו שקצין המודיעין של החטיבה הראה לו מפה ואמר לו שהיא לא מעודכנת", מספר צוויג. "זה ישב לו בראש בגלל מלחמת לבנון השנייה, והוא שאל את קצין המודיעין ממתי זה לא מעודכן. תשובת קצין המודיעין היתה שהמפה לא מעודכנת מאתמול. זה מראה את ההתקדמות שלנו במודיעין. וגם ביתר היכולות המבצעיות, והציוד - מרמת הווסט ומעלה - היכולות שלנו חזקות בצורה משמעותית מיכולות האויב".

מרדכי: "מבחינה לוגיסטית, לא היו לנו אז צירים לוגיסטיים לעומק, וכל האספקה היתה על בסיס חיל האוויר. זה יצר מורכבות גדולה מאוד, זמני פינוי ארוכים. היום המציאות שונה לחלוטין, יש צירים לוגיסטיים וזה מאפשר לחימה בתנאים אחרים לגמרי".

השוני בין המלחמות היה גם תפיסתי. "בלבנון השנייה חשבנו על אפקטים ועל גביית מחיר, לא על הכרעה", מתאר מרדכי. "זה שינוי דרמטי, כי מאז 7 באוקטובר מדברים במונחים של הכרעה. כשצוויג מקבל משימה, הוא מוכוון להכריע את המרחב. בלבנון השנייה התכלית לא היתה מספיק בהירה, יצאנו לדרך בלי סוף מעשה במחשבה תחילה. זה גזר הרבה מאוד שינויים, לא כתוצאה מפעילות האויב, אלא משום שאנחנו לא החלטנו מה אנחנו רוצים עד הסוף".

"הרעיון התעצב תוך כדי"

אף שכאשר צה"ל נכנס ללבנון בתחילת "שאגת הארי" בחודש מארס האחרון, לא בטוח שראשיו ציפו שהלחימה תארך כל כך הרבה זמן, וספק אם התכנון מראש היה תפיסה של רצועת ההגנה שבה יושב כעת צה"ל - הפעם, לדברי צוויג, הפקודות היו ברורות. "אני מח"ט, אני בדרג הטקטי, המשימה שלי היתה ברורה. מובן שיכולים להיות שינויי משימה תוך כדי, כחלק מהתפתחות המערכה, אבל המשימה של הרחקת האיום מהגבול היתה לי ברורה. כמח"ט בצה"ל ידעתי שצריך לייצר את רצועת ההגנה, קראנו לה קו הנ"ט. היה לי ברור שנישאר שם", הוא טוען. מרדכי מסכים רק חלקית. "בתחושה שלי גם הפעם הדברים לא היו סגורים עד הסוף", הוא אומר. "אבל אני חושב שהיתה התעשתות תוך כדי. בהתחלה לא היה רעיון ברור, אבל הוא התעצב תוך כדי".

סוגיה נוספת שזכתה לביקורת קשה במלחמת לבנון השנייה היתה העובדה שרבים מהמפקדים פיקדו על הלחימה מאחור, ולא נכנסו לשטח. לאחר המלחמה הם זכו לכינוי הבלתי מחמיא "מפקדי הפלזמות". מרדכי היה דווקא היוצא מן הכלל, שכן הוא אישית היה בתוך השטח עם לוחמיו, כפי שהוא מעיד על עצמו, וכפי שמספר גם אל"ם צוויג, שנזכר כי היה "עשרה מטרים מחגי כשנפלו עלינו פצמ"רים. פלזמות לא ראיתי אצלו". בלחימה כעת, מתאר אל"ם צוויג, "בכל היתקלות שהיתה לנו, בתוך דקות ספורות היה שם מפקד. לא היתה היתקלות אחת שמג"ד לא הגיע כדי לנהל את האירוע. אנחנו דבקים במילה 'אחריי', שמגלמת את ערכי הצנחנים".

הרוח נשארה

אם מחפשים את הדמיון בין שתי המלחמות, אפשר בהחלט למצוא אותו באנשים, וברוח שלהם, כפי שמעידים שני המפקדים. "לפני 20 שנה אמרו על הדור שלי שאנחנו מפונקים, ועכשיו אמרו את זה גם על הדור הזה", מציין אל"ם צוויג. "האמת היא שהחיילים לא היו מפונקים אז, והם לא מפונקים גם היום. אלה הבנים הטובים ביותר שיש לעם ישראל, אנשים נהדרים, לוחמים אמיצים".

צוויג מביא כדוגמה את פקודו נבו אהרון, שאיבד את כף רגלו בלחימה. ממיטתו בבית החולים רמב"ם, כל שעניין את אהרון היו חבריו, ובקשתו לבכירי צה"ל היתה שייתנו לחבריו כדורי צלפים מיוחדים שהיו חסרים להם במלחמה. "עם רוח כזאת אי אפשר לא לנצח", מציין צוויג.

"חזר האמון בתמרון"

מרדכי מסכים: "הרוח דומה מאוד. למפקדים של היום יש הרבה יותר ביטחון, הם כבר היו בלבנון. היתה פה גם קפיצה משמעותית בהיבט של האמל"ח, היה שינוי תפיסתי. חזר האמון בתמרון. יש פה דור שנלחם תקופה ארוכה מאוד, שמגלה עוצמה מאוד מרשימה. ויש פה רוח שנותנת השראה".