עשרים שנה חלפו מאז קרב בינת ג'בייל ומאז שוך הקרבות במלחמת לבנון השנייה. שני עשורים הם פרק זמן ארוך: ילדים שנולדו באותו קיץ כבר לובשים היום מדים, מפקדים צעירים הפכו לאבות ולבעלי משפחות, והאירועים שנחרתו בגופנו ובנפשנו מתחילים לקבל מקום בספרי ההיסטוריה.
אבל עבור מי שלחם שם, בינת ג'בייל, מרון א־ראס או בלידא אינם רק פרקים בהיסטוריה הצבאית של ישראל. אלו מקומות של פנים וקולות. של רעות שנבחנה ברגעים הקשים ביותר. של לוחמים צעירים שנדרשו, תחת אש, לקבל החלטות של חיים ומוות. ובעיקר - של חברים לגדוד, שחלקם לא שבו מהקרב וחלקם שבו ממנו שונים מכפי שנכנסו אליו.
הנשיא הרצוג למשפחות חללי מלחמת לבנון השנייה: "אנו חבים לכם חוב שלא ייפרע לעולם" // צילום: משרד הביטחון
גם ממרחק של עשרים שנה, הזיכרון אינו רק סיפור מסודר של מקומות, פקודות ומהלכים. הוא מגיע לעיתים בתמונות קצרות ובצלילים: הדי פיצוצים בין הבתים, צרורות ירי המפלחים את השקט, קולות הקשר הקטועים, האבק העולה מן הקירות והריח הכבד של עשן ושריפה. בתוך כל אלה היו גם קריאות הפצועים, האלונקות שעברו מיד ליד והמפגש המטלטל עם חברים שנהרגו - אנשים שרק זמן קצר קודם לכן דיברו, צחקו וצעדו לצידנו.
עם השנים נשאלתי פעמים רבות על הפציעה שלי: על הרגע שבו נפגעתי, על הפינוי, על השיקום הארוך ועל הדרך שהובילה אותי בהמשך לעולם הרפואה. אלה שאלות טבעיות, אך בכל פעם אני חש שהסיפור האישי, ככל שהוא משמעותי עבורי ועבור משפחתי, הוא רק חלון קטן לסיפור גדול הרבה יותר.
הסיפור האמיתי הוא סיפורם של החברים. של הלוחמים שבחרו להתגבר על הפחד ולהיות מוכנים להסתכן למען מטרה גדולה מהם. אז כהיום.
אלה שנכנסו שוב ושוב אל תוך האש כדי לחלץ פצועים. אלה שהמשיכו להילחם גם לאחר שאיבדו את חבריהם הקרובים. אלה שנשאו אלונקות תחת ירי, נתנו מים, עצרו דימום ומסרו מילה טובה ברגע שבו נדמה היה שאין עוד מילים. אלה שלא שאלו מהו תפקידם הרשמי או אם מישהו יידע אי פעם מה עשו. הם פשוט הבינו שחבר שלהם זקוק להם - ופעלו.
בתוך הלחימה לא היה זמן לנסח רעיונות גדולים. בין פיצוץ לפיצוץ, בתוך החשכה, האבק והבלבול, המציאות הצטמצמה לעיתים למשימה הבאה ולחבר שעמד לידך. לבדוק שכולם איתך. להשיב אש. להגיע לפצוע. להרים אלונקה. להמשיך לנוע גם כשהגוף מבקש לעצור. דווקא שם, בתוך התוהו, התברר עד כמה אדם מסוגל לשאוב כוח מן הידיעה שאינו פועל למען עצמו בלבד.
בקרב, מושגים גדולים כמו גבורה, שליחות ורעות מקבלים צורה פשוטה ומעשית מאוד. גבורה איננה היעדר פחד. היא היכולת לפעול למרות הפחד. רעות איננה סיסמה הכתובה על קיר בבסיס. היא הידיעה הברורה שאינך עוזב את חברך, גם כאשר ההחלטה להישאר לצדו כרוכה בסיכון ממשי לחייך.
קרב בינת ג'בייל היה קשה, כואב והירואי. היו בו הישגים מבצעיים וגילויי גבורה, לצד פערים ומחירים כבדים. אסור לטשטש את הקשיים, ואסור להימנע מחשבון נפש מקצועי ולאומי. צבא חייב ללמוד, להשתפר ולשאול שאלות נוקבות. זוהי אחריותו כלפי הלוחמים שהוא שולח לקרב וכלפי המשפחות שמפקידות בידיו את היקר להן מכול.
היום, כאב לילדים ההולכים וגדלים ומתקרבים בעצמם לגיל השירות, המשפט הזה מקבל עבורי משמעות חדשה. כשהיינו לוחמים ומפקדים צעירים, ראינו בעיקר את החברים שלצידנו ואת המשימה שלפנינו. רק עם השנים למדתי להבין לעומק גם את מי שנשארו בבית: ההורים שהמתינו לכל שיחת טלפון, האחים שניסו לפענח כל ידיעה והמשפחות שחייהן נעו בין תקווה לחרדה.
כאשר אני מביט בילדיי, אני חושב לעיתים על הורינו באותם ימים. אני מבין היום טוב יותר מה פירוש הדבר לשלוח בן אל מקום של סכנה, לסמוך על מפקדיו ועל חבריו ולקוות שמדינת ישראל עשתה כל שביכולתה כדי להכין אותו, להגן עליו ולהשיבו הביתה. ההבנה הזאת אינה מחלישה בעיניי את הנכונות לשרת ולהגן על המדינה. היא הופכת את האחריות המוטלת על המפקדים ועל מקבלי ההחלטות לכבדה ולמוחשית הרבה יותר.
חיים שלמים השתנו באחת
לצד הדיון בתוכניות, בפקודות ובמהלכים המבצעיים, אסור שהלוחמים עצמם יהפכו לסמלים נטולי פנים. מאחורי כל חץ על גבי מפה היה אדם. מאחורי כל דיווח בקשר היו משפחה, חלומות, אהבות ותוכניות לעתיד. מאחורי המילים "נפגעים לכוחותינו" היו חיים שלמים שהשתנו באחת.
לוחמי גדוד 51, חבריי לנשק, לחמו בגבורה בקרב בינת ג'בייל. עשרות מהם נפצעו ושמונה נפלו. אך מי היו אותם לוחמים שחירפו את נפשם יחדיו למען אותה מטרה? הם הגיעו מכל שכבות החברה הישראלית, מאזורים שונים בארץ, וחלקם אף מחוץ לה. שמונת הנופלים בקרב ייצגו את הפסיפס האנושי הייחודי של החברה הישראלית: עולים וילידי הארץ, דתיים וחילונים, בעלי משפחות ובעלי סיפורי חיים שונים.
נתניהו מגיב על התפטרות הרמטכ"ל במלחמת לבנון השנייה // מתוך חדשות 12
לא הכול היה משותף להם - לא המקום שממנו באו, לא אורח החיים ולא ההשקפה. ובכל זאת, ברגע המבחן הם היו לגדוד אחד, לחבורה אחת של לוחמים שנשאה משימה משותפת וידעה שכל אחד תלוי בחברו. תחת האש, ההבדלים שביום־יום נדמים לעיתים גדולים כל כך איבדו ממשקלם. ידענו רק שזה האיש העומד לצידנו, ושעלינו לשמור זה על זה.
אולי זה אחד הדברים החשובים שבינת ג'בייל יכולה להזכיר גם לחברה הישראלית של היום: השונות בינינו אינה חייבת להפריד בינינו. היא יכולה להיות מקור כוח, כאשר מעליה עומדות האחריות המשותפת, תחושת השליחות והנכונות לשאת זה את זה.
אני זוכר את חבריי לא רק כפי שנראו בקרב. אני זוכר את השיחות לפני היציאה, את התקווה, את העייפות ואת הדאגה שהוסתרה לעיתים מאחורי בדיחה. אני זוכר את הרגעים שבהם השתתקנו למשמע פיצוץ קרוב, את המבטים שהוחלפו בלי מילים ואת הניסיון להמשיך להתנהל כרגיל בתוך מציאות שלא היה בה דבר רגיל. אני זוכר את תחושת האחריות של המפקדים הצעירים, שבגיל שבו רבים רק מתחילים למצוא את דרכם בעולם נדרשו להוביל אנשים אל מקום שממנו לא היה ברור כיצד ישובו.
רבים מאותם לוחמים הם היום אבות בעצמם. אנחנו נפגשים ורואים זה את ילדיו של זה, ולעיתים קשה שלא לחשוב על הפער שבין מי שהיינו אז לבין האחריות שאנו נושאים היום. פעם עמדנו בפתחו של בית בכפר לבנוני והבטנו זה בזה לפני הכניסה. היום אנו עומדים בפתח הבית, מביטים בילדינו ומנסים להסביר להם מהי מחויבות, מהי חברות ומה פירוש הדבר להשתייך לעם שנדרש שוב ושוב להגן על קיומו.
לאחר הפציעה עברתי מסע ארוך של ניתוחים ושיקום. שנים לאחר מכן הפכתי לרופא. המעבר מן האלונקה אל צדה השני של המיטה שינה את האופן שבו אני מביט בפציעה, ברפואה ובאחריות האנושית המוטלת עלינו.
אני זוכר מן הקרב את המהירות שבה אדם הופך מלוחם לפצוע, ואת הרגע שבו כל עולמו מצטמצם לידיים המטפלות בו, לקול המרגיע אותו ולחבר שאינו עוזב אותו. כרופא אני פוגש שוב את אותה תלות עמוקה - אמנם במציאות אחרת לחלוטין, אך ברגעים שבהם אדם ומשפחתו נדרשים להפקיד בידי אחרים את היקר להם מכול.
כרופא אני פוגש את הרגעים שבהם משפחה מקבלת בשורה המשנה את חייה. אני רואה את המתח שבין הידע הרפואי המדויק לבין חוסר הוודאות, בין הצורך להסביר את העובדות המדעיות לבין החובה לשמור על תקווה. למדתי שאין באמת "מקרה רפואי". מאחורי כל אבחנה נמצא אדם, ומסביבו מעגל שלם של הורים, ילדים, אחים וחברים.
ייתכן שגם זו אחת הירושות שקיבלתי מחבריי לגדוד: החובה לראות את האדם שמאחורי המשימה.
בשדה הקרב המשימה ברורה לכאורה - להגן, לתקוף, להתקדם ולחלץ. בבית החולים המשימה שונה - לאבחן, לטפל, להקל ולעיתים גם ללוות ברגעים של חוסר ודאות. אולם בשני המקומות נדרשים אותם יסודות: מקצועיות, אחריות, ענווה, שיקול דעת והנכונות לעמוד לצד אדם אחר ברגע שבו חייו ועולמו מוטלים על הכף.
עשרים שנה אחרי, הזיכרון אינו נשאר קפוא. הוא הולך איתנו אל תוך החיים. הוא נמצא במשפחות שהקמנו, במקצועות שבחרנו, בהחלטות שקיבלנו ובאופן שבו אנו מגדלים את ילדינו. הוא נמצא גם אצל מי שממשיכים לשלם מדי יום את מחיר המלחמה — בגוף, בנפש ובגעגוע — וברבים שבחרו לגדול מתוך הכאב, להעמיק ולהעצים את אישיותם.
כאב, אני שואל את עצמי מה מן החוויה ההיא ראוי להעביר לילדיי. איני רוצה להוריש להם רק את זיכרון קולות הנפץ, הפציעה והאובדן. אני מבקש להעביר להם בעיקר את מה שראיתי בחבריי בתוך אותם רגעים: את הנכונות לשאת באחריות, את המחויבות לחבר, את היכולת לפעול למען הכלל ואת ההבנה שחברה אינה יכולה להתקיים אם כל אדם דואג רק לעצמו.
יום השנה העשרים אינו רק הזדמנות להביט לאחור. הוא מחייב אותנו לשאול מה אנו מבקשים להעביר לדור הלוחמים הבא.
כאן החוסן נמדד
איננו רשאים להסתפק בקריאה להקרבה. עלינו להבטיח שמי שנשלחים להילחם יקבלו הכשרה ראויה, ציוד מתאים, פיקוד מקצועי ומטרות ברורות. עלינו לדאוג לפצועים גם שנים לאחר שהכותרות נעלמות. עלינו ללוות את המשפחות השכולות לא רק בימי הזיכרון, אלא בחיי היום־יום. ועלינו לזכור כי חוסנה של מדינה אינו נמדד רק ביכולתה לנצח בקרב, אלא גם באופן שבו היא נושאת את מי שנשאו אותה על כתפיהם.
בדור האחרון נאלצו לוחמי צה"ל לשוב ולהילחם בלבנון ובזירות נוספות. כאשר אני מביט בהם, אני רואה דור אחר — מצויד ומיומן יותר, מנוסה יותר, אך נושא על כתפיו את אותה אחריות כבדה. אני מזהה בהם את אותה רעות שהכרנו: את מי שחוזרים לאחור עבור חבר, את אנשי הרפואה שנכנסים תחת אש ואת המפקדים שמנסים להחזיק יחד את המשימה ואת אנשיהם.
וכאב, המבט הזה מורכב יותר. לצד הגאווה בלוחמים ובנכונותם להגן על המדינה, יש גם תפילה עמוקה שיחזרו בשלום. יש ידיעה כי מאחורי כל חייל עומדים אב ואם, בני זוג, אחים וילדים. יש הבנה שכל אחד מן הלוחמים הנראים לרגע על מסך הטלוויזיה הוא עולם שלם בעבור מישהו.
הם מזכירים לנו כי הרעות אינה זיכרון ממלחמה קודמת. היא שרשרת העוברת מדור לדור.
כשאני חושב היום על בינת ג'בייל ועל מלחמת לבנון השנייה, איני חושב תחילה על הרגע שבו נפצעתי. אני שומע את קולות הקרב, אך זוכר בעיקר את הקולות האנושיים שבתוכו. אני חושב על מי שהיו לצידי, על מפקדיי ועל חייליי. על מי שנלחמו, על מי שחילצו, על מי שנפלו ועל מי שנשאו את חבריהם הביתה. אני חושב על המשפחות ועל החיים שנבנו לצד החלל שנותר.
איני מבקש לספר סיפור על פציעה אישית או על ניצחון פרטי. אני מבקש להזכיר שהסיפור של בינת ג'בייל היה ונשאר סיפור של קבוצה - של גדוד, של חטיבת גולני, של לוחמי צה"ל, ובעיקר של חברים ושל דור צעיר שנדרש לעמוד במבחן קשה מנשוא.
עשרים שנה חלפו, אך החוב שלנו כלפיהם לא חלף: לזכור אותם כאנשים, ללמוד מן הקרב, להיות ראויים לרעות שגילו - ולהמשיך לבנות כאן חברה שמבינה כי אין כוח גדול יותר מן הנכונות לשאת זה את זה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו