איראן מעולם לא ניצחה במלחמה, אך אף פעם לא הפסידה במשא ומתן

"איראן מעולם לא ניצחה במלחמה, אך אף פעם לא הפסידה במשא ומתן" - כך צייץ הנשיא דונלד טראמפ בינואר 2020, לאחר חיסולו של קאסם סולימאני. לא הייתה זו הפעם הראשונה שבה השתמש בנוסח הזה כדי לדחוק באיראן להעדיף את ערוץ המשא ומתן. מזכר ההבנות שצפוי להיחתם עימה יהיה כנראה עדות משכנעת לכך.

אמנם טרם התבהרו כל פרטי ההבנות שאליהן הגיעו הצדדים, אך די במה שכבר פורסם כדי לבסס את הדאגות בירושלים.

רמז מקדים למה שצפוי סיפק בשבוע שעבר סגן נשיא ארצות הברית, ג'יי די ואנס, שהבהיר כי "האינטרסים של ארה"ב בהסכם עם איראן עשויים להיות שונים מאלו של ישראל". הוא הוסיף: "ישראל תאהב או לא תאהב את זה, אבל זה האינטרס של ארה"ב".

שרידות, תקווה ושיקום

ייאמר מיד: כל הסכם עם איראן הוא פחות טוב מהאלטרנטיבות, משום שהוא מבסס את הלגיטימיות של המשטר הקיצוני ומעניק לו את הדבר החשוב ביותר עבורו - שרידות, תקווה ומשאבים לשיקום.

אם נכונים דיווחי התקשורת, מזכר ההבנות שעומד להיחתם מציע לאיראנים הרבה יותר מכך. הוא מבשר את תחילת סופה של המצוקה הכלכלית הקשה שהוציאה המוני אזרחים להפגנות והזינה את האיום הפנימי על שרידות המשטר. פתיחת מצרי הורמוז לייצוא נפט איראני תאפשר לטהראן הכנסות של מיליוני דולרים מדי יום. לכך יש להוסיף את המיליארדים שצפויים לזרום אליה עם כניסתו לתוקף של מזכר ההבנות ובמהלך יישומו.

הכנסתה של הזירה הלבנונית למסגרת ההסכם היא מתנה שאיראן מקבלת. לא רק שבדרך זו היא תבטיח מרחב חסינות לחיזבאללה - ארגון הפרוקסי החשוב ביותר מבחינתה - אלא שהיא גם מקבלת הכרה במעמדה כשחקן בזירה הלבנונית. אם הציפייה הייתה לפרק את אחיזתה של איראן בארגוני הפרוקסי, הרי שההסכם הזה דווקא מהדק אותה. זאת בשעה שממשלו של הגנרל ג'וזף עאון משמיע זמירות חדשות וזקוק באופן נואש להסרת החסות החונקת של משטר האייתוללות.

ולא רק זאת. ככל הידוע, אין בהסכם כל התייחסות לסוגיית הטילים הבליסטיים. כזכור, התקדמותה של איראן בתחום זה יצרה איום אסטרטגי לא רק על שכנותיה ועל מדינות המזרח התיכון, אלא גם על אירופה.

סדר הדברים שנקבע במזכר ההבנות מביא לכך שארה"ב משלמת לאיראן במזומן ומקבלת בתמורה צ'ק דחוי, שפרטיו אינם ברורים וספק אם יהיה לו כיסוי. סוגיות הגרעין, לפי הדיווחים, יידונו רק בשלב מאוחר יותר, כאשר המשטר בטהראן כבר לא יהיה נתון במצוקתו הנוכחית, וכאשר יעילות מנופי הלחץ של ארה"ב - הצבאיים והכלכליים - תהיה נמוכה יותר, אם בכלל.

אם כיום, ארבעה חודשים לפני בחירות האמצע, טראמפ נמנע מלחדש את הלחימה, אפשר להעריך כי בתום 60 הימים, כאשר מועד הבחירות יהיה קרוב עוד יותר, הוא יהסס שבעתיים. את זה יודעים גם בטהראן, ולכן הם לא ימהרו להגיע לסיכומים בסוגיות המורכבות ממילא בתחום הגרעין.

טראמפ נכנס למזכר ההבנות כשהוא מצטייר בעיני העולם כולו כמי שלהוט להגיע להסכם, כמעט בכל מחיר. זאת רואים גם יריבותיה של ארה"ב וגם מנהיגי המדינות במזרח התיכון. הדיווחים על התקרבות לאיראן מצד מדינות מסוימות באזור הם עדות לכך שמנהיגיהן מבינים כי ארה"ב אינה מתכוונת להשלים את המלאכה, וכי כדאי להיערך באמצעות רשת ביטחון חלופית.

אין ספק שהתנהלותה של וושינגטון סביב ההסכם תשדר חולשה ותשפיע על מעמדה של ארה"ב במזרח התיכון - ולא רק בו.

לכל אלה יש להוסיף את תחושת הנבגדות בקרב מתנגדי המשטר באיראן, ששמו את נפשם בכפם, שילמו מחירים כבדים ועדיין ממתינים לאותו "אור ירוק" שהובטח להם, לדבריהם, במסגרת המאמצים להפלת המשטר. אפשר רק לשער מה הדבר עושה לאמינותו של ממשל טראמפ.

בשום אופן אין לבטל את הישגיה של המלחמה הנוכחית מול איראן. הם רבים ומשמעותיים. דווקא על רקע זה גובר התסכול, בשל ההנחה שהישגים אלה מאפשרים להגיע לתוצאות טובות יותר מול טהראן.

באשר לישראל, העולם ומדינות האזור קיבלו הצגת תכלית לא רק של יכולותיה, אלא גם של תעוזתה, נחישותה והתייצבותה המלוכדת במאמץ המתמשך להסרת איום קיומי.

ישראל אינה צריכה לצאת בהכרזות. אויביה יודעים היטב שמאפיינים אלה ימשיכו להתקיים גם במציאות של הסדר.

ישראל אינה צד להסכם. עליה לדבוק בעמדתה המסורתית שלפיה תעשה את הנדרש כדי להגן על ביטחונה. הדברים נכונים לכל הזירות, ובוודאי לזירה הלבנונית. היא אינה צריכה לתקוע אצבע בעינו של טראמפ, להתנצח או להתריס כלפיו.

כמאמר הרמטכ"ל, רב-אלוף אייל זמיר - מעשינו ידברו.

הכותב הוא ראש מכון משגב לביטחון לאומי ולאסטרטגיה ציונית, וכיהן כראש המל"ל בשנים 2021-2017.