המערכה המתמשכת בגבול הצפון, העימות הפומבי בין ראש הממשלה לבין נשיא ארצות הברית והמגעים המדיניים בין ישראל ללבנון, מחייבים בחינה מחודשת של המציאות האסטרטגית בזירה הצפונית.
השאלה המרכזית אינה גובה הלהבות בעימות האישי בין שני המנהיגים, אלא האם ניתן לעצב מציאות ביטחונית חדשה שתביא בשורה אמיתית לתושבי הצפון, או שמא מדינת ישראל עומדת לחזור פעם נוספת למודל שכשל שוב ושוב.
המציאות הביטחונית, גם אם קשה לראות זאת כעת, שונה מזו שהתקיימה ערב המלחמה. חיזבאללה ספג פגיעה משמעותית בכל מערכיו: שכבת הפיקוד, תשתיות צבאיות, לוחמים ואמצעי לחימה. הישגים אלה עדיין אינם מבטיחים הכרעה או שינוי מציאות יסודי. אי-פירוק הארגון מנשקו, הנחישות לשקם יכולות והאחיזה של הארגון בגרונה של ממשלת לבנון מצביעים על כך שחיזבאללה רואה במציאות הנוכחית שלב מעבר ולא נקודת סיום.
חיזבאללה מוכיח בימים אלה יכולת הסתגלות והתאמה למציאות החדשה. הפער האיכותי בין ארגון גרילה לצבא מודרני מוליד פתרונות א-סימטריים ורעיון מסדר חדש למערכה. המיקוד בעבר במערכי הרקטות והטילים ובכוחות רדואן עבר לאיום החדש של כטב"מים ורחפנים - אמצעי לחימה זולים, נגישים ובעלי יכולות מגוונות של איסוף מודיעין ותקיפה של כוחות צבא ואזרחים.
אלא שהבעיה איננה רק האיום עצמו או מציאת פתרון טכנולוגי להתמודדות עימו. כל פתרון טקטי, מתקדם ככל שיהיה, לא ייתן מענה לבעיית היסוד: ארגון טרור שכל תכליתו היא פגיעה במדינת ישראל בכל דרך.
האיום המרכזי הוא חזרה לדפוס המוכר שהתפתח בשנים האחרונות - הכלה והסכמים שיוצרים אשליית יציבות. פריסת צבא לבנון, מנגנוני פיקוח חלשים והצהרות דיפלומטיות לא מנעו מחיזבאללה להשתקם ולהפוך בכל פעם לכוח צבאי חזק הרבה יותר מאשר בסיבוב הקודם. החשש הוא חזרה לדפוס של סיום מלחמה והסדרה, מעבר לרגיעה זמנית, ומתוכה הידרדרות הדרגתית ליצירת איומים חדשים.
על רקע זה יש לראות גם את קיום השיחות עם ממשלת לבנון. חשיבותן ברורה בניסיון לבנות ארכיטקטורה אזורית חדשה, אך מדינת ישראל לא תוכל להסתמך על גורם שספק רב אם הוא מסוגל לממש את התחייבויותיו. הסכם לא יוכל להסתפק במנגנוני פיקוח כלליים או בניסוחים עמומים, אלא צריך להישען על פיקוח אפקטיבי ועל מבחן תוצאה ברור.
המשתנה הנוסף והמשמעותי ביותר הוא הזירה האיראנית. הקישור שאיראן עושה בין לבנון לבין כל הסכם עתידי אינו מפתיע. איראן טיפחה את חיזבאללה ורואה בו בסיס קדמי לתוקפנותה נגד ישראל. מבחינת ארצות הברית, הפיתוי לכלול את לבנון במהלך מדיני רחב הוא גדול, אך ישראל צריכה לסרב להגבלת חופש הפעולה שלה לפני שנוצרה חלופה ביטחונית אמיתית. הנוסחאות של "שקט ייענה בשקט" הן דרך בטוחה לשחזור כישלונות העבר. המחלוקת אינה צריכה לעסוק בתקיפה כזו או אחרת, אלא בשאלה עמוקה יותר: האם המטרה היא יציבות מיידית או שינוי אסטרטגי ארוך טווח.
ניסיון העבר מלמד כי מעורבות בין-לאומית אינה יכולה להחליף את עקרונות הביטחון הבסיסיים של ישראל: פירוק מדורג ומדיד של יכולות צבאיות, מנגנוני אימות אפקטיביים, אחריות ישירה של ממשלת לבנון, חופש פעולה במקרה של הפרות ומנגנון שמודד תוצאות ולא הצהרות ריקות.
לאור ניסיון העבר, כל דרישה לבנונית מחייבת בראש ובראשונה חובת הוכחה מוצקה של הצד השני. השאלה הגדולה היא האם ישראל תדע הפעם להבחין בין הסכם שיש בו שינוי מהותי אמיתי לבין הסכם שכל תכליתו לדחות את הסבב הבא.
הכותב הוא ראש אגף לשעבר בשב"כ ועמית מחקר במכון למדיניות נגד טרור (ICT) באוניברסיטת רייכמן.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו