הפסקת האש שנכפתה על ישראל בזירת לבנון איננה אלא עצירתה של מלחמה רביעית בארבעים השנים האחרונות בלי שהוסרו האיומים ובלי שהוסרו גורמי השורש. אין מדובר בכישלון מקרי, אלא בתוצאה ישירה של דוקטרינה שגויה: הניסיון להחליף הכרעה צבאית ב"ניהול סכסוך".
כפי שאומר הפתגם הערבי הידוע: "מן ג'אר עלא שבאבו, ג'ארת עליה שיח'וח'תו" (מי שהזניח את נעוריו, זקנתו תתנכל לו). ישראל הזניחה את יסודות המלחמה הקלאסית, וכעת היא פוגשת את תוצאות השחיקה.
הדיסוננס האופרטיבי: טקטיקה מרהיבה, אסטרטגיה קפואה
צה"ל רשם הישגים מרשימים בדרום, כיבוש טיהור וניקוי חיץ מרשים עד הליטני, אך לא הצלחנו להתמודד מול האיום הרקטי. גם אם נותרו בידי החיזבאללה כעשרים אחוז בלבד הרי מדובר בעשרות אלפים והארגון מפגין יכולת ניהול ושליטה מרשימים למרות המכות שנחתו על ראשו.
צה"ל והדרג המדיני נמנעים באופן עקבי מפעולות יזומות שנועדו למוטט את אחיזת חיזבאללה בלבנון כולה. בעוד הלוחמים מטהרים כפרי גדר, מוקדי הכוח בבעל-בק ובדאחייה נותרו תחת חסינות יחסית מפעולה קרקעית.
שיאו של חוסר המיקוד התבטא במבצע הקרקעי המשמעותי היחיד בעומק: הניסיון להחזרת עצמותיו של רון ארד. עם כל הכבוד לחוב המוסרי, מדובר היה במבצע מיותר לחלוטין שלא הניב תוצאה אסטרטגית, למעט סיכון מיותר של כוחות עילית.
הבעיה איננה שהמלחמה נעצרה אלא שהיא נוהלה ללא "רעיון מסדר" שנועד להכריע. הסתמכנו על מכות אש כואבות, אך כפי שלמדנו, כאב הוא מצב זמני. ללא הכרעה אין הכנעה, וממילא אין ניצחון שניתן לתרגם להישג מדיני יציב.
מן הניתוח אל המעשה
הארכיטקטורה לניצחון הבא מתבטאת במספר מישורים. ראשית, מתקיים חלון מדיני נדיר, עיני העולם נשואות מזרחה לאיראן כשברור שכל תוצאה שם תשפיע על לבנון. באופן פרדוקסלי, המחאות הבינלאומיות לפעולות צה"ל בלבנון עדיין רפות ומגיעות בעיקר ממערב אירופה. זאת, כשעדיין יש לנו תמיכה אמריקנית מרשימה - למרות הפסקת האש שנכפתה עלינו מצידה.
כדי שהפסקת האש הזו לא תהיה רק ה"פרומו" למלחמה החמישית, על ישראל לנטוש את מגננת ה"גריעה" ולעבור לאסטרטגיה של פירוק והרכבה. הצעדים הנדרשים הם נגזרת ישירה של המחדלים שחווינו: חיבור של פעולות צבאיות, כלכליות ומדיניות לאגרוף מכריע. ולשם כך יש למקד את הפעולות להשגת הכרעה.
הדאחייה - ליבה ארגונית, חברתית ופיננסית
הפרבר הדרומי של ביירות הוא לא רק "מעוז שיעי" אלא מרכז רב־שכבתי: הנהגה, תעמולה, מוסדות קהילתיים, ולעתים גם תשתיות מימון. לכן זה אחד המקומות שבהם חיזבאללה הוא הכי הרבה ארגון־בתוך־חברה, ולא רק כוח לוחם. עקב כך פגיעה קרקעית בו במוקדים צבאיים וכלכלים יכולה להאיץ את תהליך הקריסה של הארגון.
הבקאע - עומק לוגיסטי, גיוס וקשרי גבול
בקעת הלבנון היא פחות "סמל פוליטי" ויותר מרחב עומק: נוכחות חברתית־שיעית, לוגיסטיקה, ולעתים גם נתיבי מימון והברחה. לכן אם שואלים איפה חיזבאללה שורשי במיוחד, התשובה איננה רק בדרום אלא גם בבקאע.
הבעל-בק-הרמל
ה"עורף האסטרטגי" של חיזבאללה, אשר מתבטא במספר מרכיבים, ביניהם: מרכזי אימונים ואחסון נשק, נתיב האספקה העיקרי מסוריה (ציר דמשק-בעל בק), אוכלוסייה שיעית מובהקת ומעבדות ייצור טילים ומחסני רקטות.
הגבול הסורי-לבנוני - מסדרון קוסייר-הרמל
נקודות המעבר להברחת נשק מאיראן דרך סוריה, שחסימתו מנתקת את שרשרת האספקה בצורה מוחלטת לארגון הטרור בלבנון.
רשת השירותים - מקור הלגיטימציה העמוקה ביותר
חיזבאללה מחזיק כוח לא רק באמצעות נשק אלא גם דרך שירותים, רווחה, אשראי, תיווך מקומי ומנגנוני חסות. זו אחת הסיבות שפגיעה פיזית במעוזים שלו לא בהכרח מתורגמת לאובדן בסיס התמיכה. גם לאחר היחלשות צבאית. יש לפגוע ישירות בכל מוקדי הרווחה של הארגון הן כלכלית והן צבאית.
- יצירת "מלחציים" צפוניים: שיתוף פעולה עם האמריקנים והכוחות הסוריים העוינים לחיזבאללה כדי לייצר לחץ צבאי ממזרח ומצפון, שיבהיר לארגון כי הוא מכותר. או לחילופין כניסה קרקעית של צהל למקומות האלה:
- לוחמה מדינית אגרסיבית בהובלת ארצות הברית ותמיכת מדינות המפרץ: דרישה בלתי מתפשרת להוצאת חיזבאללה מחוץ לחוק ופיטור שריו; סגירת השגרירות האיראנית; נטרול התפקיד השלילי של נביה ברי כ"מתווך מטעם" ודרישה להחלפת הרמטכ"ל הלבנוני רודולף הייכל המשתף פעולה עם הארגון.
- פירוק הלגיטימציה הפנימית: רתימת העדה הדרוזית בישראל ליצירת דה-לגיטימציה לוואליד ג'ונבלאט, תומך החזבאללה, לצד עידוד חשאי של אלטרנטיבה שיעית פנים-לבנונית שתערער את המונופול של החזבאללה.
- מנופי לחץ ערביים: חיבור סעודיה והאמירויות ליצירת לחץ כלכלי ישיר על ממשלת לבנון, בדמות השקעות תמורת פירוק חיזבאללה, ולא סנט אחד לפני כן.
- חזרה לדוקטרינת ההכרעה: הסבת צה"ל בחזרה לצבא תמרון תחבולני, מהיר וקטלני, המסוגל לחדור לתשתיות בעומק האויב מעל ובתת-קרקע והכנעת האויב בשטחו הצפוף, במקום לשחוק את כוחותינו בקרבות סטטיים. ישראל חייבת להפסיק לחפש "תמונת ניצחון" ולהתחיל לחפש ניצחון. הניסיון לקנות שקט בכסף או בטכנולוגיה סופו להיכשל מול אויב שרואה בזמן כלי עבודה
כפי שסיכם זאת בחדות ווינסטון צ'רצ'יל: "היסטוריה היא לא רק סיפורן של המלחמות שנוהלו, אלא בעיקר של המלחמות שניתן היה למנוע לו רק היינו מעזים להכריע אותן בזמן". לבנון 2026 היא תמרור אזהרה: מי שמסרב להכריע כשהוא יכול, יאלץ להילחם כשהוא חייב ובתנאים גרועים בהרבה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו