על החזית הכפולה של ישראל: מטרות שונות באיראן ולבנון

הוויכוח על היכולת שלנו להפיל את המשטר באיראן מטופש ולא רלוונטי. משטרים הרי נופלים כאשר מישהו דוחף אותם בכוח ובא במקומם, כך היה לאורך ההיסטוריה, גם באיראן. נפילת משטר השאה ב־1979 התאפשרה על רקע התארגנות פוליטית משולבת של האייתוללות וגורמי שמאל, שבנו תשתית פוליטית אלטרנטיבית רחבה ושילבו ידיים בהפגנות ענק. בסופו של דבר המטורפים האסלאמיים היו רצחניים ומאורגנים יותר מפעילי השמאל, וכך הגיע חומייני מהגלות בפריז, כשהוא בונה את שלטון האימים שלו על תשתית פוליטית שנבנתה מראש.

אותו הדבר במהפכה הקומוניסטית ברוסיה ב־1917. לפחות שני מחנות פוליטיים חזקים התארגנו והיו מוכנים לפעולה, כאשר שעת הכושר הגיעה לנוכח חולשת שלטון הצאר בשלהי מלחמת העולם הראשונה. לנין ושות' הגיעו ברכבת משווייץ, ערוכים להילחם ביריביהם הפוליטיים שהקימו ממשלה והיו מאורגנים גם הם, עד שהבולשביקים ניצחו במלחמת האזרחים ותפסו את השלטון. אותו דבר היה במהפכה הצרפתית ב־1789, במהפכה האמריקנית ב־1776, בקובה ב־1959 ובכל מקום אחר לאורך ההיסטוריה.

לכן, שאלת התמוטטות השלטון באיראן תיגזר רק מיכולת האופוזיציה הפנימית להעמיד כוחות פוליטיים מאורגנים ועוצמתיים, שיתפסו בכוח את השלטון שמתנדנד כתוצאה מההתקפות שלנו. לכן, למרות הקשקשת באולפנים, כאן ובארצות הברית, התשובה לא נמצאת בידיים שלנו ואפילו לא בידי דונלד טראמפ. כל־כולה בידי האיראנים עצמם. נכון שקיימת אפשרות תיאורטית לכבוש את איראן ולהשליט בה משטר צבאי, אבל זו, כמובן, טעות מוחלטת. ממשל צבאי ישראלי אמנם צריך לכונן בעזה, אבל לא בטהרן. וושינגטון וירושלים מקדמות כיום מאוד את האפשרויות של האופוזיציה האיראנית לחולל את מה שהכרחי להחלפת שלטון. אבל הקריסה ותפיסת ההנהגה היא לא באמת בידיים שלנו או של ארה"ב.

לכן, מטרות המלחמה לא נוגעות להחלפת משטר, אלא לשלומה של מדינת ישראל. המערכה הזו נועדה להבטיח לנו שקט מאיראן לדור הקרוב, אפשר לסגור גם על 10 שנים קדימה. זו מערכה לסירוס מפלצת האייתוללות לפרק זמן ממושך. זו הרי מפלצת שכל עוד נשמה באפה היא תעשה הכל כדי להשמיד אותנו. ולכן כל שעה של הפצצות בונה לנו עוד פיסת ביטחון ושקט. מכאן המטרה היא לרסק את הטילים, המשגרים, הכטב"מים, המפעלים, המדענים. להגיע לאורניום המועשר, ובמקביל לפרק את כל מה שמזרים למשטר משאבים לביצוע תוכניותיו השטניות - תשתית תעשייתית, מסחרית, תעבורתית. להרחיק את היכולת לבנות מחדש את מכונת ההשמדה שלהם. וכמובן, לסכל את המימון העתידי של הגייסות בלבנון, בעיראק, בעזה ובתימן. לנצל את שעת הכושר ההיסטורית שסיפק לנו דונלד טראמפ ולהפחית למקסימום את האיום הקיומי שחונק אותנו כבר הרבה שנים.

יכול להיות שכבונוס המהלכים שלנו יובילו תהליכים שיגרמו להיווצרות אופוזיציה אפקטיבית באיראן. כזו שתתפוס את השלטון, גם אם לא באופן מיידי. יכול להיות גם שהחלשת איראן וחשיפת פרצופה המלא יקדמו מגמות חיוביות במפרץ ובעולם הערבי כולו, אם כי בינתיים התוצאות לא מעודדות. סעודיה, קטאר, עומאן ושות' מאשימות דווקא אותנו, למרות שמי שפוגע במגדלים אצלם ושורף להם את הנפט אלו החברים הטובים מעבר למפרץ.

לכן, נא להפסיק עם הטרוניות, הנהי, קוצר הרוח וקוצר הראות. חייבים לאמץ סבלנות ונחישות, כי כל יום שעובר במלחמה הזו מחזק ומבטיח את העתיד שלנו. שווה לרוץ לממ"ד גם עוד חודשיים, כל עוד אנחנו ממשיכים להכות במבקשי נפשנו, כל עוד אנחנו גורעים בכל יום מהיכולת להוציא לפועל את התוכניות השטניות שלהם כלפינו.

לתקן את הבריחה של ברק

למרות שהמערכה מתנהלת עכשיו במקביל, מול טהרן וביירות, מטרות המערכה מול ארץ הארזים שונות לחלוטין מאלו שמול איראן. המציאות מחייבת אותנו להחליף באופן מוחלט את התוכנה הרעיונית שמופעלת אצלנו מאז הבריחה של אהוד ברק מלבנון, בשנת 2000. מדובר בתוכנה של מורך, הונאה עצמית, התעלמות מהמציאות והפקרה.

במשך שנים רבות, עוד לפני מלחמת שלום הגליל, היה ברור למנהיגים ולמפקדים כי כדי להבטיח את הצפון חייבים לשלוט בחלקים מלבנון. לכן ישבנו פיזית בעמק עיון, מעבר לגבול, וטיפחנו מערכת יחסים נהדרת עם מי שאוהדים אותנו בלבנון, במסגרת מה שכונה "הגדר הטובה". ב־1982 הגענו עד ביירות כתוצאה מהכרה במציאות והשגנו את מטרות מלחמת שלום הגליל, שכשמה כן היא. בין היתר גירשנו את יאסר ערפאת וארגון הטרור שלו מגבולנו הצפוני ואפשרנו לצפון לשגשג. לכן גם המשכנו לאחוז בחלקים מדרום לבנון עד שנת 2000 וטיפחנו את צד"ל. 

אלא שהלכי רוח היסטריים, דפיטיסטיים והרסניים השכיחו מהציבור את תמונת המציאות. בדחיפת ארגוני כניעה כמו "ארבע אימהות" וקמפיינים של בהלה בכלי התקשורת הממלכתיים הוביל ראש הממשלה ברק בריחה מבישה מלבנון. זו היתה כניעה פחדנית לטרור, שתרמה תרומה מכרעת לבניית הקונספציה של הציר האיראני. מכאן בעיקר נולדה התיאוריה של האויב, שלפיה אם טהרן ושליחיה יהדקו את טבעת הטרור סביבנו, יטואטא עצם הקיום הישראלי הרופס, שכונה על ידם קורי עכביש.

תוכנת ההונאה העצמית והחולשה המשיכה להדריך אותנו מאז ועד היום: החלטה 1701 הגאונית של אולמרט ולבני; קונספציית הקטיושות המחלידות של בוגי יעלון; הפחד מקיפול אוהל חיזבאללה של בנימין נתניהו - הכל נובע מאותו מעיין רעיוני־מנטלי. גם סיום הסיבוב הקודם מול חיזבאללה, בנובמבר 2024, הגיע מאותו המקום. תחת לחץ אמריקני, בדמדומי ממשל ביידן, ישראל הסכימה שוב להפסקת אש, שמותירה את חיזבאללה על הרגליים וכוללת את נסיגת כוחותינו מדרום לבנון. ההסכם והנסיגה גובו אז, כרגיל, בנאומים נחושים של ראש הממשלה נתניהו, שמכרו לציבור שוב אשליות והבטחות שווא.

אני וקומץ אחרים ביקרנו בשצף־קצף את הסכם ההונאה של נובמבר 24', הסברנו שללא רצועת ביטחון משמעותית בדרום לבנון לא ניתן יהיה להגן על הצפון. ואכן, האשליה כאילו הנחתנו על חיזבאללה מכה ניצחת לא החזיקה מעמד אפילו שנה וחצי, ואת התוצאה מרגישים היטב ממטולה ועד שלומי. כך הופקרו דה־פקטו מי שחזרו לא מזמן לבתיהם; כך ויתרנו, למעשה, על חבל ארץ שלם בצפון הארץ.

לתפוס שטח

המסקנה הישנה־חדשה ברורה: אנחנו לא יכולים להרשות לחיילי האויב לשבת אפילו קרוב לגבול הצפוני שלנו, ישראל חייבת לחזור לתפוס רצועת ביטחון של לפחות 10 קילומטרים בתוך לבנון. אבל הפעם לא להותיר אזרחי אויב בתוך הרצועה הזו ובסמוך לה, חוץ ממי שהם באמת ידידים שלנו. בד בבד, יש לשלוט באופן יומיומי, מרחוק, בלבנון כולה - לרסק את חיזבאללה ולמנוע את ההתאוששות שלו.

כי הסיטואציה הנוכחית ברצועת הצפון לא רק שמפקירה את הישראלים שיושבים שם, אלא גם בוגדת באתוס הציוני ומערערת את יסודות המדינה.