שחר של נרטיב ישן: המבצע שכולם העדיפו לשכוח

שמתי לב שבכל הדיון הציבורי הער והסוער שנלווה לקטטות הטלת האחריות על מחדל 7 באוקטובר, איש לא מעלה את צמד המילים "עלות השחר".

מדברים על ההתנתקות, ועל "חומת מגן", על "עופרת יצוקה" ועל "שומר החומות", מדברים על מזימת "חומת יריחו" ועל מזוודות הכסף מקטאר שהיו להעברות בנקאיות מדוחא.

מחטטים באובססיביות בכל כשל ופישול ופספוס לאורך הדרך העגומה שהובילה לאוקטובר 23', אבל על המבצע ההוא בעזה, באוגוסט 2022, בסך הכל שנתיים וקצת לפני הטבח, איש לא מדבר.

איש לא מדבר. גם לא האדריכלים והקברניטים של אותו מבצע, שנחגג בתקשורת הישראלית כאחד הסבבים המוצלחים, כהישג מודיעיני מזהיר, כביצוע צבאי מבריק, כמופת של הנהגה מדינית וכניצחון ישראלי מובהק. צמרת הג'יהאד האסאלמי חוסלה בסיכולים מדויקים, הארגון ספג מכה אנושה, ולא עלה בידו לגרום פגיעות משמעותיות לישראל.

מעניין. מבצע מהולל שכזה בעזה, על הישגיו המפעימים, נשכח והושכח כליל? מבצע שגרם לראשי מערכת הביטחון להסתובב בחזה נפוח מגאווה; מבצע שהעניק לראשי ממשלת השינוי תחושה של טבילת אש ביטחונית מוצלחת, שמבטיחה ניצחון בבחירות; מבצע שהביא את הפרשנים הביטחוניים והפוליטיים להתחרות ביניהם על סופרלטיבים וקילוסים לראשי שב"כ, למטכ"ל ולקבינט הביטחוני - ולהרמוניה המושלמת בין כל הגורמים. איך זה שמבצע אחד מעז להישכח כך?

מבצע השפעה, מבצע השכחה

יכול להיות שההסבר לכך נחבא בסיבה העיקרית שבגללה הוכתר המבצע הזה כהישג חסר תקדים, מעבר לחיסול ראשי הג'יהאד האסלאמי והשקט היחסי בעורף הישראלי. כי אם יש דבר אחד שכמעט כולם הסכימו עליו בשעתו - למעט כמה מחריבי שמחות בסגנון סטרוק וסמוטריץ' - זה שגולת הכותרת של "עלות השחר" היתה שהצלחנו להשאיר את חמאס מחוץ לסיפור.

כן, כן. תחזרו לעיתוני התקופה, לציוצים בטוויטר, לפאנלים בטלוויזיה. תראו שם איך כיסחנו את הג'יהאד, ואיך חמאס לא התערב, לא נגרר, לא נחלץ לסייע, לא זז. זה, לדעת כל כך הרבה מיחצ"ני הממשלה ההיא וממומחי הביטחון שלנו, היה הישג אסטרטגי ומדיני משנה משחק. לא רק הכירורגיה המדויקת של המודיעין ושל חיל האוויר נחגגה פה, אלא גם התבונה האסטרטגית שהצליחה למנוע התלקחות כוללת. גיים צ'יינג'ר.

חלק מהפרשנים הסבירו שחמאס מורתע. מעדיף לשבת בשקט ולא להסתכן. אחרים הרהיבו עוז ושיערו שחמאס למעשה נהנה לראות איך צה"ל מחסל את יריביו הפוליטיים, ולכן הוא לא מפריע. האמיצים הרחיקו ראות ודמיינו עולם שבו חמאס מתגלה כשחקן רציונלי, אחראי, שרצונו בהסדרים וברגיעה שיבטיחו שקט ושגשוג כלכלי ברצועה, גובר על פנטזיות הג'יהאד הרצחניות שלו. בסאבטקסט אפשר היה להבין שלישראל ולחמאס יש למעשה אינטרס משותף בכתישת ארגון הג'יהאד האסאלמי. שכל אחד יבין מזה מה שהוא רוצה להבין.

נודה על האמת: גם ממשלת נתניהו יצאה למבצע דומה מול הג'יהאד האסלאמי, התגאתה באותם הישגים, ולא חידשה את המדיניות שלפיה חמאס הוא הכתובת לגביית מחיר. היה זה מבצע "מגן וחץ" מחודש מאי 23'. אבל בניגוד לקודמו, הוא לא התקבל בתשואות, ואף כונה בלעג "מבצע מגן וסקר".

נזכרתי ב"עלות השחר" השבוע על רקע התגובות הצפויות, הבנאליות, למסמך שהציג נתניהו. מסמך שמספיק היה לדקלם שהוא "מגמתי", "שקרי" ו"סלקטיבי", מבלי להתייחס ברצינות לגופם של הציטוטים המופיעים בו.

הנה מתברר שלא רק ציטוטים יכולים להיות סלקטיביים, אלא גם זיכרון. יש דברים שהמערכת אוהבת לשכוח - ולהשכיח. למשל העובדה שכאשר יצאו למבצע בעזה תחת ממשלה שאיתה יש הרמוניה ויחסי עבודה אידיאליים - דאגו שלא לערב את חמאס, ולמעשה אשררו את תפיסתו החדשה כמבוגר האחראי בעזה.

לא רק הכשל המודיעיני העמוק ביחס לאופיו של חמאס כסמכות הריבונית בעזה, וביחס לכוונות העומק שלו, נחשף פה - אלא הסתירה הגדולה בין המציאות לבין הנרטיב שראשי מערכת הביטחון משווקים כבר מהחודש הראשון למלחמה, שלפיה הם תמכו בגישה התקפית מול חמאס - אך נתניהו דחה את המלצותיהם.

אולי זה מה שמעורר את חמת הזעם ואת טנטרום הפרשנויות של מומחי הביטחון סביב מסמך נתניהו. הוא ממחיש את קרב הבלימה ההיסטרי שניהלה הצמרת הביטחונית של ישראל מול כל רעיון או מחשבה התקפית נגד חמאס. הוא מפריך את הנרטיב שבכירי המערכת טווים בהתמדה במהלך השנתיים האחרונות.

הכוונה היא לשפע הגילויים והחשיפות שנועדו לשכנע אותנו שראשי שב"כ וצה"ל בעצם דחפו כל הזמן לחיסולים של צמרת חמאס, הציגו תוכניות פעולה מסודרות, דפקו על השולחן בכל הזדמנות ריאלית לבצען - אבל נתקלו שוב ושוב בחומת הסירוב של נתניהו. כל רסיסי המידע האלה שפוזרו בתזמונים מדהימים הם כמובן לא "סלקטיביים", וודאי שהם לא "מגמתיים" כמו מסמך נתניהו. ממש לא. הם נחתו בתמימות על כתפי הכתבים הצבאיים כמו רוח שכינה היורדת מן השמיים. ואין סיכוי שמשהו מכל זה הודלף אי־פעם על ידי נדב ארגמן או רונן בר או על ידי הרצי הלוי או על ידי יואב גלנט מתוך מטרה להטות את דעת הקהל.

שומרים עלינו מנתניהו

לא רק סביב "עלות השחר" פועלים בטקטיקה של השתקה מניפולטיבית, אלא גם סביב כל הפעמים שבהן הם טרחו להפחיד אותנו שנתניהו יפתח במלחמה כדי לחמוק מבחירות, או ממשפט, או משניהם, והציגו "תרחישי ייחוס" מבהילים לגבי הקטסטרופה הצפויה לנו מ"התלקחות" ומ"מיסקלקולציה".

מי שרוצה דוגמה נהדרת, אחת מני רבות שבהן הם הזהירו אותנו ברצינות תהומית מנתניהו שיגרור את כולנו למלחמה לצרכים פוליטיים, או שממשיך במלחמה הנוכחית לצורכי הישרדות פוליטיים, יכול לחזור לאותו ערב בסטפמבר 2019, שבו נתניהו נאלץ לרדת מהבמה באירוע בחירות באשדוד בגלל אזעקות וטילים.

ראש הממשלה, כזכור, סבר שיש להגיב בתקיפות. "נתניהו איבד את זה", קבע אז בני גנץ, שליחה הטרי של מערכת הביטחון בפוליטיקה, "ורוצה לגרור אותנו למלחמה כדי לדחות את הבחירות". את הקרדיט על הצלתנו ממלחמה יזומה של נתניהו קטף אז היועמ"ש אביחי מנדלבליט, שלפי דיווח ב"הארץ" הודיע לראש הממשלה שפעולה התקפית תחייב אישור קבינט.

אבל הקרדיט האמיתי נזקף אז לזכותה של מערכת הביטחון. "הנכונות הנואשת לחולל ערב בחירות תגובת שרשרת שתביא מלחמה לתועלת פרטית היא שחיתות מסוכנת", כתב אז הפרשן הצבאי הנודע אמיר אורן. "בינה לבין חורבן עמד בשבוע האחרון קומץ בעלי מצפון ויושרה" - כלומר שומרי הסף במערכת הביטחון.

וכדי שלא נחשוב שזה מקרה חד־פעמי, הוא אף הסביר מה כל כך "מיוחד בסיכול מהלכיו של נתניהו הפעם": למרות חילופי הגברי, "עדיין מכרעת הזהות הארגונית של המטכ"ל, אמ"ן, השב"כ, הייעוץ המשפטי... מנגנון קבוע שייעודו לצקת ממשות בהנחיות הדרג הנבחר, במסגרת החוק. לא כל גחמה פרטית, תועלתנית, שמחירה ישולם בחיים".

"ההולכים למות אינם מברכים אותך, קיסר", הוא חתם בפאתוס. מערכת הביטחון נועדה להגן עלינו מפני מזימות המלחמה של דיקטטור קפריזי. כך תפסה את תפקידה מערכת הביטחון בעידן נתניהו. חלק מאמינים בכך עד היום.