30 שנים אחרי שהנשיא ביל קלינטון ורה"מ ושר הביטחון שמעון פרס חתמו על מיזם משותף לפיתוח מערכת לייזר שתיירט רקטות - ונטשו אותו, מגיעה מערכת הלייזר הישראלית לכדי מימוש.
הפרויקט שנזנח התבסס על לייזר כימי נוזלי - תוכנית שלא הבשילה לכדי יכולת ממשית - ובשנת 2007 לאחר שישראל סירבה להשתתף במימון משמעותי הוא נסגר. אך פיתוח הרעיון שבבסיסו היה נכון אז (איום הרקטות מלבנון) ונכון שבעתיים גם היום לא הפסיק.
במהלך עשרות השנים נעשו ניסיונות רבים, והושקעו בנושא מאמצי פיתוח רבים עוד יותר מצד תעשיות ביטחוניות בארץ ובעולם. זיהוי פוטנציאל האנרגיה החשמלית רבת העוצמה כיכולת צבאית, היה ברור, על פני לייזר כימי שנתפס כבעייתי, גם בהקשרי איכות הסביבה וגם בהקשרי הסירבול שבתהליך הפיכתו לקרן ממוקדת ומדויקת.
מערכת מבוססת לייזר אמורה לתת מענה לשני אתגרים בסיסיים: עלות וקצב אספקה מול קצב הצריכה. עלות "יירוט" לייזר תהיה זולה בסדר גודל לעומת עלותו של טיל מיירט (גם אל מול טיל ההגנה הזול ביותר שמפעילה ישראל, כיפת ברזל) וגם קצב "החימוש" איננו תלוי במלאים, מחסני טילים או קצב הייצור של התעשיות הביטחוניות, כי אם באספקת החשמל רב העוצמה למערכת הנשק.
שדה בניסוי
מלחמת "חרבות ברזל" האיצה את תהליכי פיתוח יכולות הלייזר. מלחמה מהווה זרז לתהליכי בניין כוח. שדה הקרב המבצעי הופך לשדה הניסויים הטוב ביותר שניתן לחשוב עליו וכך קרה גם במהלך המלחמה.
המערכות שבפיתוח הוצבו במדרון האחורי של מרחב הלחימה, צפו על שדה הקרב, למדו את האיומים, התאימו את היכולות וכך כבר בסוף השנה הראשונה של המלחמה ראינו את פריצת הדרך ואת ניצני היכולות של מערכות לייזר בעוצמת אנרגיה פחותה (עשרות קילוואט בודדים) מול איומי כלי הטייס הבלתי המאויישים הקטנים וקצרי הטווח שהפעיל חיזבאללה.
זו היתה פריצת דרך שבישרה על העתיד ומהספקים של עשרות קילוואט בודדים הייתה קצרה הדרך למערכת הראשונה והעיקרית שלשמה היא פותחה - בהספק של 100 קילוואט - מול איומי רקטות קיצרות טווח וכלי טייס בלתי מאויישים.
מוצגות היום בעולם לא מעט מערכות נשק מבוססות לייזר, בעיקר מול איום הרחפנים, על ידי תעשיות ביטחוניות רבות בארץ ובחו"ל. למול איום זה מספיק לייזר בעוצמה נמוכה ובדיוק לא מאתגר במיוחד (מדובר על איום איטי יחסית, טס בגובה נמוך ובטווחים קצרים ועשוי מחומר פלסטיק רך).
ככל שנעלה באיכות האיום (טווח, סוג, מהירות, גובה) נידרש ליכולות לייזר מערכתיות גבוהות הרבה יותר, גם בהקשרי הספקי חשמל גבוהים ולאורך זמן, ככל שהמטרה רחוקה יותר ובנויה מחומר קשיח יותר, היא תצרוך יותר חשמל על מנת לגרום להתכתה ושריפתה באוויר.
"חימוש הלייזר" פועל על חימום האיום, אם זה כלי טייס בלתי מאוייש או רחפן - שריפת הכנף או הגוף תביא לאיבוד השליטה והתרסקותו. אם זה טיל או רקטה, קרן חשמל עוצמתית ומדויקת המכוונת לראש הקרבי או למרכז הגוף תביא לפיצוצו טרם פגיעתו במטרה אליה כוון מראש.
המערכת שתיקלט לא תחליף יכולות או מערכות קיימות, היא תצטרף למערך האינטגרטיבי שנבנה בחיל האוויר בעשרות השנים האחרונות, כשכבה נוספת לכיפת ברזל (בשלב הראשון) והאתגר יהיה להפוך אותה מהר למערכת עצמאית ובלתי תלויה במערכת אחרת, כך שגמישות ההפעלה וההיערכות יהיו מוחלטים.
אין ספק שהיא תוריד מהעומס ונטל המשימתיות מכיפת ברזל שהפכה ל"סוס העבודה" העיקרי של מערך ההגנה האווירית והתמודדותו המוצלחת מול מגוון האיומים מהאוויר, תלולי המסלול ואלו מהפלטפורמות האוויריות הבלתי מאוישות. אין מערכת בלי מיגבלות ואין מערכת בלי חסרונות, אך השילוב האינטגרטיבי והמשלים בין המערכות והיכולות, יחפה ויגביר את סך היכולות של צה"ל וחיל האוויר מול האיומים.
העתיד לבוא
מערכת הלייזר שתימסר לידי חיל האוויר ומערך ההגנה האווירית בקרוב, תהיה השלב הראשון של היכולת. כפי שהיה בעבר במערכות נשק אחרות (חץ, כיפת ברזל וקלע דוד) מתחיל תהליך מירוץ לפיתוח היכולות של הדורות הבאים.
פריצת הדרך הנוכחית פותחת תהליך רב שנתי שיביא להרחבת היכולות מרחפנים וכלי טייס בלתי מאויישים קטנים ואיטיים עד לכלים המהירים והגדולים ומפצצות מרגמה ורקטות קיצרות טווח על לטילים בליסטיים ארוכי טווח. ככל שנגדיל את עוצמת החשמל מ-100 קילוואט להספקים של 300, 500 קילוואט ואף יותר כך נגדיל את הספקי המערכת, את הספקי ההגנה והיירוט והגדלת מנעד האיומים שבהם תוכל לטפל.
יותר מכך, היכולת הראשונית תיפתח יכולת לפיתוח מימדים חדשים בשדה הקרב, לייזר מוטס או לייזר ימי ושימושים בפלטפורמות נוספות וייעודים אחרים. מהפיכה של ממש בשדה הקרב העתידי שהוא ממש כבר איתנו.
הכותב הוא מפקד מערך ההגנה האווירית לשעבר, וכיום יועץ אסטרטגי
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו