השאלה המתבקשת: איפה היה דובר צה"ל?

באיזשהו שלב נצטרך להתייחס לבעיית עומק נוספת שעולה מתוכן מכתב ההתפטרות של הפצ"רית לשעבר. על פני שורות רבות, מתארת האלופה יפעת תומר-ירושלמי "מסע דה-לגיטימציה פסול וכוזב" נגדה ונגד הפרקליטות, שהביא ל"פגיעה קשה ועמוקה בצה"ל, בתדמיתו, ובחוסנם של חיילי צה"ל ומפקדיו".

המסע הזה, לדבריה, לא התחיל בפרשת שדה תימן, אלא רק החמיר בעקבותיו. וזו, לפי הסבריה שלה, היתה המוטיבציה העיקרית מאחורי החלטתה להדליף חומרים לתקשורת. לא חשיפה עיתונאית נועזת של פיסת אמת שהממסד מתאמץ להסתיר, אלא "ניסיון להדוף את התעמולה השקרית".

תומר-ירושלמי מתארת את מה שבכל גוף ארגוני רציני יאובחן מיד כמשבר תקשורתי חריף שמחייב התערבות מקצועית. זה בדרך כלל השלב שבו מכניסים לתמונה דובר מקצועי, מומחה לניהול משברים, וזה לא משנה אם מקור המשבר בנסיבות חיצוניות או בכשלים פנימיים.

 לא בעיה שלנו

השאלה המתבקשת אפוא היא: איך ולמה נותרה הפצ"רית לבדה בניהול המשבר התקשורתי הזה? איפה היה דובר צה"ל? איפה היה הרמטכ"ל? נכון, הפרקליטות הצבאית היא גוף יחסית עצמאי בתוך צה"ל, גם ברובד המקצועי-משפטי, וכנראה גם ברובד הדוברותי-תקשורתי. אבל המשבר שהאלופה תומר-ירושלמי מתארת במכתבה הוא לא רק עמוק, אלא גם מקיף, ובעל השלכות על המערכת הצבאית כולה.

אבחון מקצועי והתערבות מהירה, היו עשויים למנוע מלכתחילה את המצוקה שהובילה לצורך בהדלפה, שהיתה למעשה לחצן החירום של הפרקליטות. למעשה, על רקע הרגישות הציבורית של הסוגיה ועיתויה – לוחמי צה"ל בזמן מלחמה – ליווי דוברותי מלא היה צריך להינתן כבר בשלב גיבוש הטענות בכתב האישום.

בפועל, נראה שראשי הצבא לא התרגשו במיוחד לא מההפגנות מתחת לבית הפצ"רית, ולא מהסערה ברשתות החברתיות. בשביל זה צריך רגישות מסוימת להלכי רוח בעומק החברה הישראלית, והאזנה קשובה לתסיסה ציבורית שיוצרות החלטות הנוגעות לדימוי המוסרי של חיילי צה"ל ושל צבא העם. וזה, לדעתי, שורש הבעיה.

מה שמחזיר למשבר תדמיתי חריף נוסף שלא טופל כהלכה בצה"ל: גל איומי הסרבנות והפוליטיזציה של הצבא – ובעיקר בקרב טייסים וביחידות עילית – במסגרת הקונפליקט החברתי סביב הרפורמה המשפטית. גם שם הצליח הצבא לשדר איפוק מהול באדנותיות ביחס לביקורת שהושמעה בחלקים גדולים בציבור, ולא הפנים את עומק הסלידה מהקמפיין ההרסני של "אחים לנשק" ומהתמיכה חסרת האחריות באי-התנדבות מצד אלופים ורמטכ"לים לשעבר, מדן חלוץ ועד עמוס ידלין ועמוס מלכא.

מה שמשותף לשני המקרים הללו, הוא זהותו של המחנה שתסכולו אף פעם לא נספר: אלה השכבות החברתיות המזוהות עם ימין, עם פריפריה חברתית ועם שכבת לוחמי החי"ר. מולם צה"ל לא יכול לדמיין משבר תדמיתי, משום שעמדותיהם ואמונם פשוט לא נחשבות כקריטיות מספיק לתפקוד הצבא. פעם אחר פעם זה נראה כאילו רגשותיו ודעותיו של הציבור הלא-אליטיסטי פשוט לא מטרידים את צמרת הצבא.

למה מה הם, טייסים?

תשוו את שני המקרים הללו למהירות וליעילות שבהן הגיב הצבא לתקריות של אלימות חיילים בחברון נגד פעילי שמאל קיצוני, או לגינוי הפומבי המהיר של דו"צ לקריאה אנונימית לסרבנות בסרטון של מילואימניק בודד (לא תנועה!) שאיים לא לציית לפקודת נסיגה בטרם תושלם המשימה בעזה.

בקווי דמיון כאלה ואחרים, זה חוזר עד לפרשת אלאור אזריה. התחושה היא שזעם עממי או תחושת מרמור בצבא העם, בקרב לוחמי השדה ומשפחותיהם - לא מוגדרים אף פעם כמשבר תדמיתי או קריסת אמון שמחייבים התייחסות משמעותית. גל סרבנות של טייסים ולוחמי עלית נתפס כאיזה עניין פנימי בין חברים שרצוי ללבן בפגישה ידידותית עם הרמטכ"ל או מפקד חיל האוויר, ולא כבעיה תדמיתית שמשליכה על אמון הציבור בצבא.

לעומת זאת, חי"רניק שמתועד מפליק באיזה מחסום לאקטיביסט – הופך מיד למשבר בינלאומי שמצריך ענישה מהירה ופרסום הבהרות בהול. לפעמים זה נראה שכתבה לא מחמיאה ב"עובדה" וב"ניו-יורק טיימס" או עתירה של ארגון זכויות שמאלני נתפסים בצה"ל כמשבר ערכי הרבה יותר מסוכן ומשמעותי מאשר תסכוליו של עמך ישראל; אותו עם שפעם אחר פעם רואה את בניו הופכים לסמרטוט שבעזרתו ממרקת האליטה הביטחונית והתרבותית את מצפונה המוסרי.