על הרכס הצפוני של ג'באליה, סמוך למוצב ששולט על העיר עזה מצד אחד ועל קיבוצי העוטף מן הצד השני, עומד מח"ט 401, אל"ם מאיר בידרמן. מאחוריו נשמעות יריות. "זה לא שהפסקת האש הופרה", הוא מסביר ברוגע, "כנראה עזתים התקרבו לקו הצהוב".
המראה מסביב מדבר בעד עצמו, חורבות אינסופיות, בתים מרוסקים, ותחושת שקט מתוח שמלווה את מי שנכנסו ראשונים לעומק הרצועה וכעת נמצאים ברגיעה יחסית אחרי שנתיים של לחימה.
חטיבה 401 של חיל השריון איננה אותה חטיבה שהייתה ערב 7 באוקטובר. "הלוחמים של היום חדים יותר, נחושים יותר", אומר בידרמן, שנכנס לתפקיד לאחר נפילתו של מפקד החטיבה הקודם, אל"ם אחסאן דקסה, בקרב בג'באליה באוקטובר 2024. "יש ללוחמים תחושת מסוגלות גבוהה מאוד ואמונה בצדקת הדרך. הם יודעים בדיוק למה הם כאן".
החטיבה לחמה כמעט ברצף מאז אותו בוקר שחור. היא הייתה בין הראשונות שנכנסו לעומק הרצועה מצפון, השתתפה בכיתור העיר עזה, בלחימה הקשה במתחם בית החולים א-רנתיסי, בשאטי, בזייתון, ובהשתלטות המחודשת על בית החולים שיפא. בהמשך הובילה החטיבה את כיבוש מעבר רפיח ואת התקדמות צה"ל לאורך ציר פילדלפי.
לפני כשנה, במהלך הקרבות בג'באליה, מטען צד שהוטמן סמוך לעמדת תצפית גרם למותו של דקסה ולפציעת קצינים נוספים. "להיכנס לנעליים שלו זה דבר לא פשוט", מודה בידרמן. "הוא היה מפקד מדהים, אמיץ, איש של אנשים וגם חבר קרוב. הוא נפל באמצע הקרב, ואני נדרשתי להמשיך את דרכו. קיבלתי הרבה כוח מהמפקדים, מהמילואימניקים ומהלוחמים בשטח. הרגשתי מחויבות עמוקה אליו".
"מכאן הם יצאו לטבח"
על הרכס שבו הוא עומד, מסביר בידרמן, הסתתרו בעבר תשתיות טרור מסועפות. "מתחתינו יש עשרות מנהרות ומאות פירים. זה היה מרחב ששלט לחלוטין על הקיבוצים שלנו, נחל עוז, כפר עזה, מפלסים, סעד, שדרות. מכאן יצאו אותם מחבלים בשמחת תורה".
כשהוא נשאל על כך ש-60% ממערך המנהרות טרם הושמד, הוא מסביר: "זה לא אומר שאנחנו לא יודעים איפה הן. רבות מהן נקטעו והוצאו מכלל שימוש. האויב בנה מערכת תת־קרקעית חסרת תקדים, עם מפלסים, עומקים ומורכבות עצומה. לפרק את זה לוקח זמן, אבל היכולת שלו לפעול דרך המנהרות כבר כמעט לא קיימת".
לדבריו, אין מדובר בכישלון אלא באתגר עצום שאין לו תקדים. "אין צבא בעולם שמתמודד עם דבר כזה טוב מאיתנו. 7 באוקטובר היה כישלון גדול, זה ברור, אבל לטפל בתשתית כזו בזמן אמת זו משימה מורכבת מאין כמוה. ידענו על המנהרות, הכרנו אותן מאז 2014, והיום אנחנו מטפלים בהן בצורה יסודית".
"מתכוננים למשימות הבאות"
החטיבה נמצאת כיום בשלב מעבר - מהתמרון בדרום אל משימות בט"ש (ביטחון שוטף) בגזרות השונות. "הלוחמים שלנו נלחמו ברצף מאז 7 באוקטובר", אומר בידרמן. "עכשיו הם בבית, עם המשפחות, מעבדים את מה שעברו, מטפלים בכלים, מתאמנים ומתכוננים למשימות הבאות. זה שלב חשוב. יש רוגע יחסי, אבל אין שאננות. אין סיכונים מול ביטחון התושבים והכוחות. כל איום מטופל מייד ובתקיפות".
על ההבדל בין הלוחמים של אז לאלה של היום הוא אומר: "גם אז היו לוחמים אמיצים, גיבורים שנלחמו עד טיפת דמם האחרונה. אבל היום הם בעלי ניסיון קרבי עצום, מקצועיים מאי פעם. הם יודעים מה המשמעות של העשייה שלהם ומה האחריות שעל כתפיהם".
בשטח, לצד החיילים הסדירים, נמצאים גם אנשי המילואים. אחד מהם, מנהל עבודה בהנדסה אזרחית, מספר: "זו העבודה שלנו, לשמור על המדינה. אין לנו מדינה אחרת. שנתיים אינטנסיביות, גם בבית וגם כאן. אני מנהל אתר בנייה, זה קשה לעזוב הכול, אבל כולם מגויסים. זה סבב שלישי בעזה, והיה גם סבב בלבנון".
חברו מוסיף: "בחוץ חושבים שהמלחמה נגמרה, אבל זה לא נכון. כל עוד לא החזרנו את כל החטופים החללים, זה לא נגמר. אנחנו צריכים גם לחשוב על היום שאחרי. אם לא נלמד מ-7 באוקטובר, לא באמת ניצחנו". למרות העייפות והשחיקה, יש תחושת שליחות. "המשפחה תומכת ומחבקת", אומר אחד מהם. "אבל זה לא פשוט. זו תקופה מטורפת. הילדים גדלים בלי אבא, הנשים לבד בבית, ואנחנו כאן. מצד שני, כשאתה רואה מה קרה פה ורואה את ישראל בצד השני של הגדר, אתה מבין למה אתה כאן".
לסיכום, ששאלנו את אל"מ בידרמן על הרגעים האישיים, הוא מחייך. "אשתי והילדים הם מקור הכוח שלי. כמעט לא נפגשנו בשנה וחצי האחרונות, אבל קיבלתי מהם רוח גבית אדירה. עכשיו, אחרי שהחטיבה מסיימת פרק כל כך אינטנסיבי, להיות בבית, לחבק אותם - זו שמחה גדולה". הוא מביט אל הרצועה, ומוסיף: "בסוף אנחנו כאן כדי להחזיר ביטחון, להחזיר את החטופים החללים, להחזיר את העם שלנו לשגרה. שילמנו מחיר כבד, אבל גם השגנו הישגים עצומים. אני מאמין שמה שעשינו כאן יבטיח שמה שקרה ב-7 באוקטובר, לא יחזור לעולם".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו