זה לא לקח יותר מיום-יומיים מרגע הישמע ההתרעה הראשונה, כדי שגם לתוך המלל האינסופי שנשפך באולפנים סביב המלחמה באיראן תיפול השאלה: אבל מה האסטרטגיה? בסדר. תקפתם, סיכלתם, השטחתכם, החלשתם, השמדתם. אבל מה הלאה?

לפעמים זה נראה שכשאין משהו חשוב להגיד או כשלא באמת יודעים מה קורה, חותכים לנושא שבו הכי קל להיראות חכמים ומבינים. זורקים למיקרופון את הביטוי "האנד-גיים של המלחמה", מוציאים מהבוידעם של התמרון הקרקעי את קלישאת "היום שאחרי" ומסבירים שלישראל אין "נקודת יציאה". 

ובעיקר, ואת זה אני הכי אוהב, מטיפים שלישראל יש "הישגים גדולים" (תודה ששמתם לב), אבל את ההישגים האלה צריך לדעת "לתרגם למציאות מדינית חדשה". "אחרת", הם שואלים כשהלשון תקועה בצד הלחי לאות חוכמה, "מה עשיתם פה?"

זו עוד דרך להגיד שהדרג הצבאי והביטחוני עושה עבודה פורצת דרך ומבריקה, אבל בדרג המדיני – כלומר בממשלה – לא יודעים מה הם עושים. זה אחד מתחביביו הידועים של דור "הלשעברים" של מערכת הביטחון, שאיבתו לממשלה היא משאב בלתי נדלה עבור פאנלים נצחיים בכמה מערוצי הטלוויזיה. תמיד יש אצלם סחורה על המדף: גם כשישראל עושה את הלא ייאמן – הם יצליחו למצוא את המחדל המנהיגותי.

חושבים בקטן

אבל בשורש העניין מצוי קוצר הרואי האופייני כל כך של שכבה רחבה של פרשנים ומומחים ולשעברים. זה בלט לרעה בתמרון הקרקעי – שלא חיכו לסופו כדי להחליט שהוא מיותר ולא ישיג את יעדיו ושמוכרחים כבר עכשיו להודיע על נכונות לפשרה. זה צרם לאוזן סביב המתקפות בלבנון, שם לחצו לחתור לסיום הארוע, להסדר בתיווך צרפתי או אמריקני, לקבל את ההצעות של הוכשטיין ובעיקר לא לעצבן יתר על המידה את נסראללה. וזה כבר הופך לנלעג, כמעט בדיחה, כשמדובר באיראן. איך אפשר להתייחס ברצינות למי שגם עכשיו לא מצליח לראות מהלך אסטרטגי בקנה מידה היסטורי?

רציתם "אסטרטגיה"? אז הנה היא: לחסל אחת ולתמיד את טבעת החנק סביב ישראל. זה יעד אסטרטגי על סטרואידים. מה שמדהים הוא, שעד עכשיו, האליטה הביטחונית של ישראל, זו שמיוצגת במועדון הלשעברים, נטתה ועוד נוטה לסמן את "נתניהו והמשיחיים" או "הסכסוך הפנימי" כסכנות הקיומיות על ישראל. אולי זו הסיבה, שלמעט בודדים, כמו מאיר בן שבת או גבי סיבוני, כמעט ולא ראית אותם מעלים על סף מחשבתם את השמדת אויבי ישראל האמיתיים כיעד לאומי אסטרטגי. פעם אחר פעם, המהלכים האסטרטגיים אצלם נגמרים ב"גביית מחיר" מ"הצד השני", ואז חתירה ל"הבנות". תמיד חושבים בקטן.

ישראל מובילה

לראשונה מזה הרבה זמן, ולצערנו הרב רק כשזה נכפה עליה במלחמת אין ברירה, ישראל נראית כמי שחותרת באופן פעיל ונחוש להשיג יעד אסטרטגי מלא: הסרת טבעת החנק מעל צווארה. היא משנה מן היסוד את מערכת הכוחות והאילוצים סביבה, ולא מסתפקת יותר בתמרונים טקטקיים בתוכם. למה זה כל כך קשה להבין שרק אחרי שיושג היעד הזה, יהיה טעם לדון בפירות המדיניים, הכלכליים, והביטחוניים.

את היעד האסטרטגי הזה הגתה והגדירה הממשלה – בניגוד ללחץ התקשורתי והפסיכולוגי שהפעילו עליה האופוזיציה הפוליטית והאליטה הישנה של מערכת הביטחון. בהשראת ההנהגה המדינית – כן כן, נתניהו והקבינט המושמץ שלו – צה"ל מדהים את העולם, המוסד מבריק מתמיד, ושב"כ חוזר בהדרגה לימיו הגדולים. בלי לשים לב, בהובלת ישראל העולם כולו מגויס כפי שלא היה מעולם למטרה אחת: מניעת גרעין איראני. אולי זה מה שהכי מדגדג לכל מחפשי ה"אנד-גיים" בבלוטת הביבי: הארוע הזה מוציא אותם קטנים ובלתי רלוונטיים.