מלחמת האזרחים בסוריה מאז 2011 היוותה כר פעולה נוח לאיראן ולחיזבאללה לעשות בה כבשלהם - הקמת בסיסים ותשתיות לייצור אמצעי לחימה, והברחות נשק מאיראן ללבנון באוויר או דרך המעברים היבשתיים. במקביל, ישראל פיתחה ושכללה את המערכה שבין המערכות, בהיקפי תקיפה וסיכול חסרי תקדים.

נפילת משטר אסד בשלהי 24' ועליית מוחמד אל־ג'ולאני, מנהיג ארגון הטרור ג'בהת אל־נוסרה, הפיחה תקוות כי "סוריה החדשה" תילחם על עצמאותה, תדחק את איראן וחיזבאללה מתחומה ואולי אף תקיים נורמליזציה עם ישראל.

כך, לפחות, היו שאיפותיה של ישראל על רקע הצהרות אל־ג'ולאני בתחילת דרכו, אך ככל שעבר הזמן גילינו את צדדיו "הישנים" והאכזריים, ולראיה: מעשי הטבח במתנגדי משטרו במערב סוריה.

בדצמבר האחרון יזמה ישראל מתקפה שבה, בתוך יממה, הושמדו כמעט כל היכולות והתשתיות הצבאיות של צבא סוריה - לפני שייפלו בידי המשטר החדש או ארגוני טרור אחרים. מאז, לצד התבססותה בחרמון הסורי ובאזור החיץ, תוקפת ישראל כמעט מדי שבוע התארגנויות או תשתיות צבאיות העלולות בבוא היום להיות מכוונות לעברה - מדיניות (נכונה) שהיא תוצאה ישירה של אירועי 7 באוקטובר ושל הצורך למנוע איום מתהווה בסמוך לגבולותינו.

לא על הצבא לבדו

לצד איומי ארגוני הטרור שראו ורואים בסוריה מרחב פעולה נוח ומאפשר, אנו עדים להתעניינות מדינות רבות כמוצאות שלל רב בטריטוריה הסורית. לפני כעשור היו אלו הרוסים שהתבססו בסוריה בתואנה של סיוע למשטר אסד במלחמת האזרחים. בעקבותיהם הגיעה איראן שניצלה הזדמנות לביסוס הרצף היבשתי ממנה, דרך עיראק ועד לבנון.

לאחר שאיראן ורוסיה נדחקו מסוריה בעקבות היחלשות הציר האיראני, מנסה כעת טורקיה להיכנס לוואקום שנותר - בניסיונותיו לבנות צבא סורי חדש וליצור תלות בין אל־ג'ולאני ושלטונו לבין טורקיה. במצב כזה, ישראל עלולה למצוא את עצמה מול יכולות טורקיות, ובתרחיש חמור יותר - מול כוחות טורקיים סמוך לגבולה הצפוני.

ראוי שמדינת ישראל תעמול על אסטרטגיה בעלת שני ראשים: מצביאות צבאית ומנהיגות מדינית, וכיצד נכון וצריך לעצב את המציאות בסוריה ובלבנון. כי על התקפות צבאיות ונוכחות צבאית בלבד לא ניתן לבסס אסטרטגיה.

הכותב הוא מפקד מערך ההגנה האווירית לשעבר וכיום יועץ אסטרטגי