הלוחם שנורה וחזר לקרבות: "ניחמתי את עצמי - לפחות אמות בקרב, ועל מדים"

זה סיפור על לוחם אחד, נועז במיוחד. סרן בצלאל (30), היה לוחם בסיירת גבעתי, הוא איבד בקרב הקשה ברפיח במבצע צוק איתן את חבריו הלוחמים רס"ן בניה שראל, סגן הדר גולדין וסמ"ר ליאל גדעוני.

אחרי שחיסל עשרות מחבלים בשבת השחורה והציל עשרות אחרים במסיבה ברעים, נפל מדמם מכדורי המחבלים שהשיגו אותו. בצעד יוצא דופן עזב בצלאל הפצוע מיוזמתו את בית החולים, חזר להילחם, וכעת הוא שוב בעזה כדי להשלים את המשימה.

"אני מרגיש שאנחנו חייבים להשלים את המשימה. יש לי פלשבקים מטורפים עכשיו בתוך עזה מהקרב הקשה שהשתתפתי בו ברפיח. לצערי העמוק לא הצלחנו אז להציל את הדר גולדין, שנחטף על ידי חמאס, ואיבדנו שני לוחמים אחרים שעל שמו של אחד מהם הקמתי מכינה צבאית. עכשיו יש 237 חטופים בעזה, ואני מרגיש שליחות עצומה לעשות הכל כדי להשיב אותם הביתה", הוא אומר.

"הסתערנו והרגנו מחבלים" 

סרן (מיל'), בצלאל מתגורר ביישוב גדי שבבקעת הירדן. מייד כששמע בשבת השחורה על מתקפת חמאס הוא טס לשטח, חתם על נשק והצטרף לכוח של סמח"ט גבעתי, סא"ל דוד רון. "עלינו על האמר צבאי, ודוד קיבל בקשר הודעה שאנחנו חייבים להגיע ולסייע בפינוי ובהצלת פצועים ומבלים במסיבת הטבע ברעים.

"הגענו לשם ומצאנו שדה קרב אמיתי, מלא פצועים בשטח ומחבלים רבים. הסתערנו עליהם, הרגנו מחבלים ויצאנו לאיגוף. מצאנו עשרות אנשים שהטמינו את עצמם בחולות, הסתתרו בוואדי, איפה שרק יכלו. צפופים, אחד על השני, מחזה נורא. קראנו להם: אנחנו צה"ל, צה"ל - והם לא האמינו לנו. היו חלק שממש ברחו מאיתנו. חילצנו משם, תחת אש תופת, עשרות בני אדם, חלקם פצועים קשה. הם פונו בעיקר לבית החולים ברזילי. ממש עשינו נגלות בחילוץ פצועים מהשטח. ראינו גם המון גופות, היה טירוף שם".

אחרי כמה שעות בצלאל וחבריו לכוח קיבלו הודעה בקשר שיגיעו לכפר עזה. שיש שם קרבות קשים ומרים נגד עשרות מחבלים.

"הגענו לשם ב־4 אחר הצהריים. ראינו תמונה איומה. היו שם חיילים הרוגים, הייתה שם אש תופת. מחבלים פתחו עלינו באש. חיסלנו שם שבעה מחבלים.

"המשכנו להילחם. הגענו לשטח שהייתה לנו בו נחיתות, המחבלים הכינו לנו מארב. אני הייתי ראשון, לוחם אחד היה מאחוריי. פתאום שמעתי אותו צועק ונופל. הוא נפצע קשה מאוד. הסתובבתי אליו ב־180 מעלות ומייד חטפתי כדור בלחי שעבר לכיוון האף, נכנס ויצא. מההדף נזרקתי לרצפה. שתתי דם. הייתה שם אש בלתי פוסקת. ידעתי שאני נלחם עכשיו בקרב להציל את חיי.

"זחלתי לשיחים. הסמח"ט צעק לי: בצלאל, בצלאל, הוא ראה שאני פצוע. ניסיתי לנשום וממש חרחרתי. ירד לי דם רב מהאף ומהפה. הייתי בטוח שזהו, נגמר, שאני פשוט מת. כל מה שמספרים על הרגעים האחרונים וכל מה שחולף לך בראש קרה לי. חשבתי על ליאל, על המכינה, הכל רץ לי בראש. אבל הייתי שליו וניחמתי את עצמי: לפחות אמות על מדים ובקרב הגנה על מדינת ישראל".

בצלאל פונה לבית החולים ברזילי באשקלון. הכניסו אותו מייד לבדיקות מקיפות, אבל הוא איבד את הסבלנות, הרגיש שהוא חייב לחזור ללחימה בדרום. "הרופאים אמרו לי 'נעשה לך תפרים, הדבקה, נטפל בך'. אמרתי להם לא, אני יוצא מפה עכשיו. אולי אבוא חזרה לבית החולים מחר-מחרתיים.

"לא הרגשתי חצי מהפנים, אבל לא עניין אותי כלום. אחרי שלוש שעות לקחתי את עצמי ועזבתי את בית החולים היישר ללחימה בדרום".

מראות קשים בנחל עוז

בצלאל הפצוע חבר למג"ד של היחס"מ (יחידת סיוע מנהלתי), של גבעתי. הוא דהר לנחל עוז, עבר בית-בית, פינה פצועים, ולדאבון הלב גם חללים. הוא אומר שהיו שם מראות מאוד קשים. אחרי כמה ימים שבהם פעל עם הכוחות בנחל עוז, בצלאל אומר שרק חיכה להיכנס לעזה. שוב, להשלים את המשימה. להילחם עבור ליאל והדר גולדין ובניה, לסייע לכוחות בשטח.

"מאז הכניסה הקרקעית לעזה אני בפנים. יש לנו משימה מורכבת ומסוכנת. אנחנו בעיקר עוסקים בפינוי פצועים וחללים, הכל תחת אש צלפים שלא פעם ירו עלינו בצרורות. זאת מלחמה אמיתית שם. אנחנו גם מספקים תחמושת, סולר, אוכל ואמצעים מיוחדים לכוחות של גבעתי. קרה לי גם אסון גדול. איבדתי בעזה, ממש לידי, את אחד החניכים שלי. נאלצתי לפנות את הגופה שלו וזה היה מטלטל.

אני שואל אותו איך הוא מרגיש שם, שוב, בתוך עזה. האם יש בו גם פחד. "כן, פחד זה דבר טבעי, אבל פועמת בי כל הזמן תחושת השליחות. שאנחנו חלק ממשהו היסטורי ושזו משימה ערכית. שמתי את הסטיקר של ליאל על הרכב הצבאי שלי והוא כל הזמן מול העיניים שלי שם.

"בכל פעולה אני חושב עליו, על הלוחמים הנוספים שנפלו מהסיירת, ובכלל. זה נותן לי דרייב, זה נותן לי כוח להילחם, ואני מבין את גודל השעה. ויש עוד משהו. אני כל הזמן פוגש שם, בעזה, לוחמים גיבורים, חניכים שהיו אצלי במכינה. זה מרגש אותי בטירוף".

האירוע ששינה את חייו

סרן בצלאל בכלל לא היה אמור להיות חייל בצה"ל. הוא מספר שחווה אירוע קשה ביותר בהיותו ילד שהפך אותו לפוסט-טראומטי. "כשהייתי בן 9 הייתי עד לפיגוע ההתאבדות באוטובוס אגד ליד צומת פת בירושלים (ביוני 2002 שבו נרצחו 19 בני אדם ונפצעו עשרות רבות; ע"נ).

"האירוע המחריד הזה השפיע עלי בצורה קשה מאוד. היו לי קשיי הסתגלות בכל המסגרות. העיפו אותי מבתי ספר, הסתבכתי ונעצרתי על רקע פלילי, גם לאומני.

"היה לי פטור מהצבא ולא הסכמתי לוותר. נלחמתי על זה בכל הכוח. למזלי הגדול, בחטיבת גבעתי הסכימו לקלוט אותי. אבל גם שם היו לי קשיים לא מעטים. ביצעתי לא מעט עבירות משמעת ואפילו נשפטתי לשבועיים בכלא צבאי. אחרי שיצאתי משם החלטתי שדי, אני לוקח את עצמי בידיים ויוצא לדרך חדשה".

והוא אכן עשה זאת. בין השאר היה במבצע צוק איתן הקשר של סא"ל דוד רון, שהיה אז מפקד פלוגה בסיירת גבעתי והיום הוא סמח"ט גבעתי. הוא השתתף גם בקרב רפיח, ביום שישי השחור, מהקרבות הכואבים והקשים ביותר במבצע שבמהלכו נהרגו מפקד הסיירת רס"ן בניה שראל, סגן הדר גולדין שגופתו נחטפה בידי חמאס וסמ"ר ליאל גדעוני.

"זה היה קרב קשה וכואב מאוד", משתף בצלאל. "אין רגע שאני בעזה ולא חושב על זה".

שנה אחרי שהשתחרר מהצבא הקים בצלאל במחנה גדי בבקעת הירדן את "מכינת ליאל", על שם חברו הקרוב ליאל גדעוני. זו מכינה קדם-צבאית שקולטת נערים בסיכון ומכשירה אותם להיות לוחמים בצה"ל. בצלאל מספר שזאת שליחות חייו.

חושש לעתיד המכינה

"בגלל שגם אני הוגדרתי כנוער בסיכון והצלחתי להשתלב בצה"ל - בסופו של תהליך ארוך וקשה - החלטתי שאני חייב להקים מסגרת חינוכית-טיפולית, ייחודית בתחומה, הפונה לצעירים במצבי סיכון בעלי רקע של נשירה ממסגרות, עבר של התמכרות לסמים או אלכוהול ובעלי רקע פלילי. אנחנו כבר במחזור ח', יש לנו 120 בוגרים שרובם ככולם השתלבו ביחידות מובילות בצה"ל, ואני מאוד נרגש מכך".

הוא נעצר לרגע, שותק, ואז אומר: "לא קל להחזיק את המכינה הזאת. חלק ניכר מהמימון שלה מתבסס על תרומות. יש לנו קשיים כלכליים ופתחנו בגיוס תרומות. נשמח שכל מי שיכול והדבר נוגע לליבו יתרום לנו. יש לי חשש שבעקבות המצב הקשה כעת יהיו לכך השלכות על קיום המכינה".

הערב יורד. בצלאל מסיים התרעננות קצרה בחוץ ומתכונן לכניסה חזרה לעזה. "אנחנו חייבים להשלים את העבודה. חייבים לנצח ושהחטופים יחזרו הביתה", הוא אומר, עולה על הכלי הצבאי שלו וחוזר למשימותיו.