סכין בגב הלוחמים: אי אפשר להחזיק את הספין בשני קצותיו

בעצם, אם ננקה לרגע את עלילת ה"סכין בגב הלוחמים", מה הדרמה הגדולה בדברים שמיוחסים לנתניהו? קלפו מהם את הנטייה הפשטנית של כלי התקשורת לייחס זדוניות גרגמלית לכל הזזת אצבע של ראש הממשלה, ואת התגית "מכונת רעל" שמושלכת על כל בדל דיווח חצי־אפוי.

בואו גם נניח, לשם הדיון, שנתניהו אמר בדיוק, מילה במילה, את מה שמיוחס לו: שיום יבוא ותיבדק גם השפעת "גילויי הסרבנות" על החלטתו של יחיא סינוואר לצאת למתקפת פתע פסיכוטית דווקא בנקודת הזמן הזו.

ההיענות המדהימה והתפקוד של צה"ל מוכיחים שלא היתה לא פגיעה בכשירות ולא ירידה במוכנות

השר הממלכתי מכולם, בני גנץ, מיהר להוציא הודעת גינוי על "הטלת הרפש", לשבח "100 אחוזי התייצבות והתגייסות יוצאת דופן" ו"לחזק את כל המשרתים" - ולהוסיף בדרכו הגמלונית עוד קיסם למדורת הסכסוך.

אבל על מי, בעצם, הוטל פה רפש? הרי באותו התדרוך טען נתניהו עצמו שלאורך כל הדרך "התעקש שלא תהיה סרבנות". כלומר, בדיוק כמו מבקריו, הוא גיבה את הלוחמים בסדיר ובמילואים, והסביר שמעולם לא היה לו ספק שברגע האמת כולם ייכנסו מתחת לאלונקה. אז איפה הסכין, ואיפה גב הלוחמים?

שלב השאלה המתבקשת

וגם אם נקבל את ההנחה העיקשת כפרד הזו על "הטלת רפש", מה במהותם של הדברים כל כך מקומם? השאלה הטריוויאלית על אודות הזיקה, ואולי הקשר הסיבתי, בין הצהרות רהב על סרבנות המונית שתפגע בכשירות של צה"ל - לבין האופן שבו תופס האויב את מידת המוכנות הצבאית שלנו?

ואם הביטוי "אי־כשירות" נשמע לכם מוכר, זה רק מפני שהוא לא מש משפתותיהם של מנהיגי מחאה, פרשנים, בכירי מערכת הביטחון לשעבר (ובהווה, בשיחות "סגורות", כמובן) ושופרותיהם המרובים, לאורך כל תשעת חודשי קיומה של הממשלה, ובעיקר - במקביל למחאה נגד הרפורמה המשפטית.

כולם לא הפסיקו להזהיר מ"אי־כשירות בחיל האוויר", "אי־כשירות ביחידות העילית", "אי־כשירות ב־8200". ומדוע שתהיה אי־כשירות? כי הרפורמה "קורעת את העם", ובלית ברירה יהיו טובי בנינו אנוסים בעל כורחם לפשוט את מדיהם, להחזיר תעודות מילואים ולהודיע למפקדים שלא יתנדבו ושלא יתייצבו.

האם צריך להיות "מכונת רעל" כדי להעלות את הסברה שמישהו בצד השני הפנים את המסרים האלה? ברור שלא. וגם לא צריך להיות "סכין בגב הלוחמים" כדי להבין שהתהייה בדבר הקשר בין "גילויי הסרבנות" למתקפת הפתע לא עוסקת בלוחמים ובטייסים שהתייצבו, אלא במחרחרי הסרבנות, ששתקו, ואז קרצו, ואז תמכו, ואז עודדו, ואז נאמו, ואז כתבו בעיתון, ואז הסבירו באולפנים - שהפעם, בניגוד לעבר, סרבנות היא כלי מחאה לגיטימי, מתבקש ואפילו ראוי, לנוכח כוונות הממשלה הקיצונית והדיקטטורית והרעה הזאת.

ולא רק שמנרמלי הסרבנות לא בוישו וגורשו באגרסיביות מהציבוריות - בדיוק כפי שנעשה בעבר כלפי מעודדי סרבנות מימין בתקופת אוסלו, בהתנתקות וגם לאחריה - אלא שהתופעה נעטפה בהילת גבורה ובמלל חנף על "מרי אזרחי" ו"לוחמי הדמוקרטיה".

מובילי דעה השתמשו בהתרחבות התופעה כהוכחה לטענה שהממשלה משסעת את העם, צמרת מערכת הביטחון גררה רגליים בטיפול המשמעתי, ואצולת מערכת הביטחון לדורותיה - אישים כמו עמוס ידלין ונדב ארגמן - העניקו לה תוקף מוסרי מובהק בראיונות או בגילויי דעת חתומים.

השימוש בסרבנות (סליחה, אי־התנדבות) כאמצעי לסחיטה פוליטית, והגרירה הנפשעת של צבא העם לוויכוח הפוליטי, נמשכו והתגברו גם כשכבר היה ברור שהרפורמה הופשטה מכל סעיפיה הגדולים. "לוחמי הדמוקרטיה" עברו למחות על חוק הגיוס, ובאחד מרגעי הגרוטסקה הגיעו גם להפגין נגד הפרדה מגדרית מול תפילות יום כיפור.

האדרת הסרבנות, בעיקר מצד הדוכסות הבכירה של אריסטוקרטיית מערכת הביטחון, תרמה, אפוא, תרומה עצומה לכינונו של המיתוס בדבר "אי־הכשירות" של צה"ל. למה זה כל כך מופרך לשער שמישהו בצד השני קרא, האמין - וביצע?

מי שלא מוכן לדון באופן שבו נקלטו והובנו המסרים האלה בבונקרים של חמאס או חיזבאללה - עושה שקר בנפשו, והוא גם יודע את זה בתוך תוכו. זה פשוט בלתי אפשרי להחזיק את הספין הנאלח הזה בשני קצותיו: גם לנופף כל הדרך ל־7.10 באגדת הסרבנות ו"אי־הכשירות" - וגם לזעום על מי שאומר שזה כיוון ששווה בדיקה. 

ספוילר: באוקטובר יאמינו לכם

המיתוס הזה המשיך לבעוט גם אחרי הטבח, כשכל אותם הגורמים מיהרו לקבע את הדימוי של האסון כתוצאה ישירה של השסע, הפילוג, וכמובן - הפגיעה בכשירות. אבל ההיענות המדהימה והתפקוד של צה"ל מוכיחים באופן חד־משמעי שלא היתה לא פגיעה בכשירות ולא ירידה במוכנות. אז מה כן היה? קבוצת לחץ שיצרה ופמפמה, לצורך המחאה שלה, מיתוס אדיר וחסר אחריות על פגיעה בכשירות כתוצאה מסרבנות המונית.

גם לנופף כל הדרך ל־7 באוקטובר באיום הסרבנות ועלילת "אי־הכשירות" וגם לזעום על מי שתוהה שאולי מעבר לגדר היה מי שהאזין האמין - והחליט לבצע

באוגוסט צייצה אחת ממנהיגות המרי, ספק ציטוט־ספק פרפראזה, את המסר המופרע הבא: "ספוילר: בספטמבר נתניהו יישאר בלי צבא, כיאה לדיקטטור". האם זה בגדר "סכין בגב" לדון בשאלה הכה מתבקשת שאולי באוקטובר אויבינו האמינו לה ולחבריה? לא. זה לא סכין בגב הלוחמים. זה סכין בגב הספין הנאלח ביותר בהיסטוריה הפוליטית של ישראל.

כל הידלינים והארגמנים שנתנו גב, כל אותם הפרשנים שהעצימו את המיתוס, כל אותם הסחטנים שהשתמשו ב"אי־כשירות" כדי לכופף את הממשלה ולאיים על הציבור, כל אותם הבני־גנצים שחששו להתעמת עם החבר'ה ולגנות את הפרוטקשן המופקר הזה בזמן אמת - לעולם לא יישאלו על חלקם בליבוי העלילה המסוכנת, ואולי הקטלנית, על "אי־הכשירות" של צה"ל. הם ימשיכו לצייץ בטוויטר את הטפותיהם הריקות, ולשנן באולפנים כמו תוכים את המנטרה החלולה: "מתי נתניהו יקבל אחריות". באמת מתי. עד מתי.