מכיוון שיצאתי פעם - במלחמה - כטייס יסעור, לחילוץ משטח אויב עם סיכוי אפסי, ומכיוון שהייתי קצין חינוך ראשי של צה״ל, אני מטרה לתיסכולים של הרבה אנשים בדברם על חטופים, שבויים נעדרים וחילוץ.
ממה שאני שומע - לא מהמשפחות, אותן לא פגשתי, אלא מ"אנשים רגילים" ברחוב, אני מגיע למסקנה שחילוץ כל השבויים ואני מדגיש: כל השבויים כולל החיילים צריך להיות ראשון בסדר העדיפויות. צריך לחלץ את השבויים - ולהביס את החמאס (על כך - אולי לא בדרך האחת עם הפתרון השבלוני/צר, אבל זה לא המקום והזמן).
דובר צה"ל: "לא ייכנס דלק לרצועת עזה - נעשה כל מה שנוכל להשיב את החטופים הבייתה" // צילום: דובר צה"ל
אבל קודם שיחרור החטופים. אחרי ״הבסת״ החמאס לא יהיה את מי לשחרר. אני זוכר איזה בוסט של מורל נתן החילוץ לטייסים באותה תקופה, ובכלל. ה״ידעתי שתבואו לקחת אותי״ הוא מכפיל כח לצבא ולחברה.
אני זוכר איזו מכת מורל לצבא היה הכישלון בחילוצו של מדחת יוסוף. מכת מורל שפגעה ביכולות של צה״ל ומהיכרותי את החיילים, המקרה הזה זכור לכולם (ואני יודע שניסו הכול). היום זה מדחת יוסוף כפול 220. אם החיילים ירצחו בשבי - שיקום צה״ל יהיה עניין נוראי. אם האזרחים יירצחו - שום מתיישב לא יחזור לעוטף. גם היום הם לא בטוחים אם יחזרו או לא, זו שאלה מורכבת. איבוד השבויים יהיה איבוד העוטף. איבוד השבויים יהיה מכה מוראלית חברתית יותר מעוד סבב. זה יהיה איבוד השלב האחרון של הפקרת האזרחים על ידי הממשלה והצבא.
מה אני מציע?
דבר ראשון: הפסקה לצרכים הומניטריים.
דבר שני: החלפת גל הירש ביוסי כהן. עצם מינויו של הירש הוא סימן לסדר עדיפויות לקוי.
דבר שלישי: החלפת כול החמאס׳ניקים (שאצלנו) תמורת כל החטופים
שלנו.
השלב הרביעי: אחרי ״הפסקת החילופין" - להמשיך פיתרון בעיית חמאס.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו